שבוע טוב (49)

אני רוצה לשלוח בשם כולנו איחולי החלמה והתאוששות לאחי שמואל ולבנותיו-משפחתו שלו. סיפור לא פשוט , נשתדל לעזור כמה שנוכל.

שמו של דובי ידוע ומוכר לכם מימים ימימה ואני מקווה שאתם עוד זוכרים את קבלת השבת שעשינו בבית המשפחה. (כתוצאה מהביקור, יהב הסתובב שלושה ימים עם כיפה לבנה על ראשו ויש לנו צילום המעיד על כך). בסוף השבוע שעבר דובי פירסם בידיעות וב ynet את סיפור "אסון צור" וכולכם, כל אחד לחוד,  מצאתם לנכון לעדכן אותנו על כך, למרות שאתם יודעים שהיום אין בינינו קשר. אחרי שקראתי את סיפורו, אני רוצה לספר על האיש הנהדר הזה. גם חכם, גם משכיל בהתנהלותו, רחב לב וכיס, גם אנושי וחם, איש מחבק ביחסיו עם אנשים, למרות שהוא איש עסקים די קשוח. איש משפחה אוהב ודואג. בקיצור, אדם שכולם אוהבים. אדם שבייחוד נשים אהבו. כזה גבוה , זרועות ארוכות (לחיבוקים), צחוק מתגלגל, אופן- דיבור, השפה העברית שלו, לכאורה פשוטה, מאוד עניינית, אבל מהמקורות. חבר משותף אמר לי פעם עליו: כשהוא מדבר עם נשים אפילו שואל רק "מה השעה"? כבר יש בשאלתו הפשוטה טון של פיתוי. לא רק נשים מתאהבות בו גם הוא אהב אותן. דובי הוא אדם דתי, רחוק מפנטיות. הוריו, כפי שהכרתי, אנשים דתיים, צנועים והגונים. האב פליט שואה, האם, נצר לדורות רבים מירושלים. הם זוכים מילדיהם ליחס חם יוצא דופן. למשל, פעמיים בשבוע לפני העבודה דובי נוסע לביקור בביתם. אמנם, לא ראיתי אצלו דקדוק בתרי"ג מצוות אבל יש לו משהו קדוש – השבת! (בדרך כלל הוא שילם עבור נסיעותינו, אני שילמתי רק בשבתות). בלימה, למשל, הלכנו ברגל 18 בלוקים כדי להגיע לבית כנסת, סגור. יש לי אלפי שעות אתו ואין ספור שעות שיחות. (הוא היה הראשון שממש קרב אותי ליהדות, לדפוסי החיים היהודיים והוא זה שעורר את סקרנותי ללמוד עוד ועוד בתחום זה. היינו שנינו יחד ברחבי- עולם: ממוסקבה עד מצ'ופיצ'ו (ישבנו ודיברנו על משטח אבן מעל לשעון השמש, היה מקסים. ובמקסיקו וארה"ב, בלונדון ושוב ניו יורק מדריד ומוסקבה וטנריף. במהלך הנסיעות שמעתי ממנו "כמעט" הכל ולא קשה להעריך, שסיפר גם על מה שמכונה "אסון צור". בכתבה לא היה שום דבר שלא שמעתי מפיו וכבר אמרתי לכם שלספר סיפור/חוויה/אירוע הוא יודע נפלא (גם לכתוב).  חסר לי בכתבה דבר אחד, (ואני יודע שהזיכרונות נשארים לרוב עם הדברים הטובים), דבר אותו היה מדגיש מדי פעם בפעם בעת ספרו את סיפור שהותו בבית החולים ובשיקומו: הסיוע, העזרה הרגשית והחוסן הנפשי שקיבל מאריאלה (אשתו דאז) עד כדי כך שדימיתי אותה, כשסיפר עליה בהקשר הזה, לאותה "מלאך בלבן" בקרבות ירושלים במלחמת השחרור. הקטע הזה חסר לי, קשה לי להאמין שהייתה לו כוונה להעלימה, אבל אני (ורעיה מסיפורי) לא מבין איך אין איזכור לכך בכתבה, כאשר אתה כבר חושף הכול. ואם כבר הזכרתי את רעיה , אז שני דברים: כשהיה מספר לי על נשים תמיד אמר : "מה שאני לא מבין, שאתה מדבר תמיד כמעט רק על רעיה, רעיה וקיבוץ, והיה מוסיף: "בעצם, אני מקנא בך". השני, שעם השנים, אני חושב, הוא כבר אהב את רעיה יותר משאותי.  ביום הולדתו החמישים, כבר אחרי שהתרחקנו זה מזה, הוציאה משפחתו (מו"לים) ספר וביקשו שאכתוב משהו. כתבתי. מאז לא נפגשתי עם האיש שאהבתי כאח, שאף פעם לא יכולתי לומר עליו מילה רעה והאמת היא, שאני לפעמים מתגעגע אליו, מתגעגע לטובו, לחברות שהייתה לנו ואיננה עוד.                                            "שבוע טוב"!