אתמול ציינו יומולדת לקרן אני באמת שמח לאחל לה בשם כולנו ברכות חמות של שמחה ואושר ואהבה. אתמול גם יהב גוייס ל"עמוד עשן" בחיים שלי לא חשבתי שאני אראה שמגייסים נכד (לא בן) בצו 8. האירוע מעסיק אותי במחשבות , בתחושות בטן, וגם בגאווה. ברכתי אותך ב"שמור על עצמך" קבל ברכה זו כביטוי כנה לדאגתנו ובצע.
החלום שיתגשם
" האם יש בחייך משהו עליו אתה מתחרט ומצטער?" הוא שאל אותי בסופה של השיחה בבית הקפה בבוקרו של יום קיץ חם.
"כן", השבתי, יש נושא אחד המלווה אותי כבר שנים והוא אירוע החתונה שלנו, אירוע שלא הצלחתי להפוך אותו ליום מיוחד לי ולרעייתי". ארשת פניו הביעה פליאה על תשובתי והוסיף: "הסבר, זה מתחיל להיות מעניין".
ואני המשכתי: "בערבו של יום, אחרי העבודה, עלינו ארבעה זוגות צעירים על משאית בלוויית חברינו ונסענו לעיירה הסמוכה לטקס הנישואים שלנו. הרב כבר המתין בחצר ואחרי עשרים דקות כבר היינו חזרה על גבי המשאית בדרכנו הביתה, נשואים כדת וכדין. אשתי (החוקית עכשיו) הלכה לבית הילדים להשכיב את הילדים לישון ואני, החלפתי בגדים ויצאתי לחליבת לילה. כך, ללא הורים ומשפחה, ללא תחושת חג, ערכנו את נישואינו כשרק האהבה מחפה על יום שגרתי זה.
בליל שבת נערכה בחדר האוכל מסיבה בקיבוץ לכל הזוגות. כולם שמחו מאוד ובייחוד ההורים והמשפחות שזכו להרבה ברכות "מזל טוב", "מזל טוב", מכל עבר, פה טפיחה על שכם, פה נשיקה על לחי ופה חיבוק חברי אמיץ.
אחר- כך נסענו לשלוש שנות ירח דבש בצ'ילה, בתחושה, ש"הביחד" שלנו ירפא את אכזבת יום החתונה.
מאז, כל השנים אני נושא בלבי מחשבות על כך שאשתי ראוייה לחתונה גדולה ומפוארת. ככל שאהבתי לה גדלה ומתעצמת, הייתי חולם בלילות על חגיגה נוספת, בידיעה, שעוד תהיה לנו הזדמנויות לקיימה. רציתי לארגן לנו חתונה חדשה במועד חתונת הכסף, להזמין את כל חברינו וידידינו לגן גדול מקושט באורות בורקים, ללבוש חליפה כהה, עניבה מהודרת, כיפה הולמת. אשתי תלבש בגדי לבן והינומה תכסה את פניה וכך נצעד: אמהותינו מובילות את אשתי והאבות אוחזים בי בידיים רפויות. התהלוכה הקטנה תובל בידי ילדינו הגדולים הנושאים את החופה, כשהצעיר נושא מגש ועליו זר חבצלות לבנות, בקבוק יין וקופסא כחולה ובה: הטבעת. ידידי הרב מנשה ישיא אותנו ותוך כדי שבע הברכות אבי ילחש לי: "מה לך ומה לנו בטקס יהודי דתי הזה"? ואני מחייך ומשיב לו: "אתה מכיר טקס חגיגי יותר"?
החלום הזה לא מומש. ממש במועד שתכננתי, נמצאתי ליד אגם קרעון אשר בלבנון בשירות מילואים והמחשבות היו מרוכזות בסיטואציה המוזרה של לחיות בשולי מלחמה, ששום דבר אינו ברור או מוגדר. מצב שיאפשר לומר כבר: "חיים חיי שיגרה". החלום לא מומש אך לא חדל מלהופיע בחלומותי, אם אין חתונת כסף אז תהיה חתונת זהב: הנה, אנחנו עוד צועדים לבד כשאני נשען על אשתי, הורינו, בזיכרון הקבוע שלנו, ואנו ממשיכים לנהל אתם את השיחות שלא תיפסקנה כנראה לעולם. רק שעתה, ארבעת בנינו שגדלו נושאים את החופה כשבנות זוגם אוחזות בידיהם והן אוחזות בזרים ענקיים. בתנו, היהלום שבכתר, נושאת את הפרחים והטבעת, זר לראשה וגם היא עוטה לובן, כי ככה ביקשתי ממנה. נכדינו מקפצים סביבנו ומרקדים ובידיהם נרות לבנים שאשם מרצדת ברוח הקלילה.
ידידי הרב מנשה משיא אותנו בחיפזון, כי גם לו כבר קשה לעמוד זמן רב על רגליו וכשתם הטקס, אני, בפעם הראשונה בחיי אומר לאשתי: "בואי נרקוד", מניח את המקל ליד השולחן עליו ניצב בקבוק היין והקופסא הפתוחה. אני אוחז באשתי, נשען עליה וכך אנו רוקדים כמה רגעים. חסר נשימה היא מלווה אותי למקום מושבי ואני כאילו שומע באוזני את אמי אומרת לרעייתי: "זוסטביון, למה הוא צריך את המאמץ הזה? שינוח" ומוסיפה: "הייתה לכם אולי חתונה צנועה ברוח הזמן של אז, אבל עדיף חתונה דלה וחיים נהדרים ביחד. הביטי סביבך, היכן כל הזוגות שעמם ערכתם את טקס החופה, איפה הם היום?" ונכדתי מוסיפה: "לפעמים חלומות אינם מתגשמים".
כשהתעוררתי מחלומי וסיפרתי אותו לפרטיו לאשתי, אמרתי לה שאימי בעצם צודקת. לפתע רקעתי ברגלי, זו שאינה כואבת ואמרתי לה: "אנחנו עוד נעשה חתונה ענקית. את חתונת היהלום שלנו יערכו לנו הילדים, הנכדים והנינים, אנחנו רק נבוא ונרקוד".
21.11.07 21.11.12
שבועטוב 