השבוע עברתי חוויה אישית מרגשת. עשו לי מחווה ספרותית בחוג לספרות בהזורע. הוזמנתי לקרוא לפניהם סיפורים שלי. התגובה הייתה חיובית מאוד וחמה מאוד זה נתן לי לחשוב שאולי בכל זאת יש משהו בסיפורים שלי.
באחד מימי נובמבר, בבית הקפה בסטף ישבנו אחי ואני לקפה וארוחת בוקר. ישבנו רק שנינו ושוחחנו. כאשר מסביבנו פרוש נוף מקסים של הרי ירושלים ואנחנו מנצלים את ה"אינטימיות" הזו לשיחת אחים. מתי אפשר בכלל לשוחח עם בן משפחה לבד, ללא בני משפחה אחרים מסביב או סתם חברים, רעש ילדים מתרוצצים, או הערות עוברי- דרך מוכרים? העיקר הוא למצוא את הסיטואציה שהלב פתוח לשיחה. נדיר מאוד. לי יש דרך משלי, אני מזמין את ילדי לנהוג את רכב הבריאות שמשמש אותי ואז… הרכב נוסע, הדלתות נעולות ואפשר לדבר. לרוב אני מנסה לקבל מידע מה קורה אצלכם. ילדים, בדרך כלל לא שואלים מה קורה לאבא. אם קורה משהו הוא מספר בעצמו. עם אחי, כל שיחה בינינו תמיד מתחילה… בספרים שקראנו או קוראים. הפעם לא היה כך, כי קשה לו לקרוא. אחר כך היגיע תור הנכדים אבל כשהוא צוחק, כואב לו בעצם החזה. אז סיפרתי לו קצת על הקיבוץ בו נולד ואחרי כן עברנו לדון, כן לדון בשאלת הבחירה האישית בחיים. באופן טבעי מתחילים בבחירה בנשים. במקרה שלנו התמונה ידועה ומאוד ברורה כך שאפשר היה לעבור לבחירות אחרות בחיים: למקום ביתינו, לעיסוקים השונים, לתחומי העניין בהם אנו עוסקים. אמרתי לו שאני מאוד שלם עם מה שבחרתי, שחלקן הגדול של בחירותינו נבעו מהחינוך שקיבלנו. חיי הקיבוץ תפורים עלי כתפירת חייט. השקעתי 20 שנה ברפת, 10 בחינוך, כ- 20 בספריית פועלים, כיהנתי 4 קדנציות כמזכיר הקיבוץ וזכיתי ללמוד תואר ראשון ושני לפי בחירתי, אך כנראה שכאן טעיתי כי לא הקדשתי מספיק זמן ללימודי יהדות שהיום הכי מעניינים אותי. הוא אמר שהבחירה שלו בטייס לא הייתה שלמה, כיון שהוא רואה את עצמו (בתנאי חיים שונים) ככוראוגרף איך זה? שאלתי ותשובתו הייתה: אני הייתי צריך לבחור 90% בטייס ו – 10% כוראוגרפיה. בחרתי לכתוב ספרים עיוניים וגם רומנים שאמנם מעטים קוראים אותם, בייחוד נשים, שגם כותבות לי בנוסח: "איך ידעת לתאר אותי/ כתבת ממש עלי וכד'" אבל אז, נאנח ואמר לי: איך קרה שאנחנו (ז.א. גם אני) במקום להיות אנשי רוח היינו אנשי מעשה כל חיינו. נכון שבקיבוץ עמדות אנשי הרוח (הפעילים בתנועה, האידיאולוגים בתחומים השונים, בעלי המקצועות החופשיים,) היו תפוסות ולכן היינו צריכים לפרוץ לעצמנו נתיבים שנותרו והם היו בעיקר בעשייה, בעבודה פיזית. כאן כמובן נתן את דוגמת אבינו שהיה בכיר בתנועה בוויכוח על עיקרון הרוטציה בפעילות בתנועה, כשראה שבהנהגה לא מתכוונים לישם עקרון זה, פרש והלך לרכז את המטעים (בעיני שמואל, הוא היה צריך להיאבק ולא לפרוש ובעיני, אבא פשוט קרא נכון את המפה התנועתית. אמרתי לו: תראה, בגילנו המכובד שנינו עוסקים בכתיבה יוצרת, האם היום אנחנו אנשי רוח? או סתם עושים רוח? והוספתי: אני לא מצטער ולא מתחרט על כלום, אהבתי ואוהב! אבל הוא, עדיין רוצה להיות כוראוגרף ואם זה יבריא אותו… שינסה. תאמינו לי שהשיחה ממש נעמה לנו. אבל בעונה זו השמיים בהרי ירושלים התקדרו, התחילה לנשוב רוח קרה. לקחתי אותו בחזרה לביתו. בכל זאת הוא לא בריא. הייתה לנו שיחת אחים מעניינת ונעימה. גם את זה רצוי לעשות לפעמים.
"שבוע טוב"
שבועטוב 