לפני שאנחנו נכנסים למחזור חדש של חגיגות משפחתיות, אני רוצה ל"סכם" את חגיגות ה – 21. מנקודת מבטי האישית. אני חושב שהיה חג בו האווירה הייתה נעימה מאוד, לא ערב "מקסים" אבל ערב מהנה. (בייחוד נהניתי מכם 8 המשתתפים "שלנו") ובואו נאמר, שאחרי שנת ה – 90, אפשר לקיים גם ערב צנוע, פשוט, מכובד שנותן הרגשת חג לכווולם. בכל זאת כמה הערות ביני לבינכם: א'. הטקסים, זה קטע שמאוד מביך את ה"חתנים והכלות". (כשב – 1963 כשהתחלנו רן מנחם ואנוכי עם ה"טקסים – לתת כבוד לגיל" לא חשבנו שזה יגיע גם אלינו) לא ייתכן שבמהלך הטקס, האגבי היום, (בעת חלוקת הפרחים לבני ה – 70), יכבה האור בבחינת "כי זה לוקח יותר מדי זמן". בעיני, זה זלזול משווע בכבוד החברים/ות. ומעליב, כמעט אמרתי משפיל. ב'. זה היה, בעיקרו (יותר מדי), חגם של הילדים. חברי הקיבוץ, כנראה שלא הסכימו/רצו להשתתף. לא יודע. אבל החג האמיתי של החברים, בעיני, היו שני האירועים להם אורה רון הייתה הכתובת האחראית והם תערוכת 39 ציירים ופסלים בפואייה ובכניסה המזרחית והשני, פרי עמל כתיבה של 11 חברים שבאו לבטוי בערב של "חברים מספרים על חברים". אצלינו מקובל לחשוב שהאמנים הם אנשי האמנות הפלסטית, אבל, גם הכותבים שרובם כותבים מפרי מוחם, הם אמנים מקומיים. (נכון שחלק, ובזה אני קצת מתמצא, פגועי מגלומניה, המנציחים את עצמם לדעת), אבל גם הם (צריכים להודות) "נגועים" ביצירתיות! ובחג הזה,, אם נוסיף את המוזיקאים והמחוללים והמנגנים היה ביטוי כולל נהדר ליצירה הקיבוצית שלנו ! ובכך שווה שנתברך. כי כל עוד חיים בתוכנו יוצרים כה רבים, יש לנו עתיד כחברה שלא מצפה רק לבונוס, אלא משהו ערכי גדול, אולי, אפילו מתמה! ו – ג'. (וכבר שנים אני מדבר על כך) לא ייתכן שבמשך כל הערב לא יוזכרו ולו במילה או במחווה קטנה מייסדי הקיבוץ. וד"ל.
ואעבור לנושא רגיש בכל חברה וגם אצלנו: יחסים בין דוריים וחילופי דורות. יש שלוש דרכים לתאר את חילופי הדורות והיחסים ביניהם: 1. ההמשכיות . 2. הניתוק והמהפכה ו – 3. הדרך לכרוך את שתי הראשונות יחדיו ולראות את הדור הצעיר כמנסח מחדש את דרכי אבותיו, מתקן את פגמי דור האבות. אתחיל בסיפורי המקרא. מבין בניו (הרבים) של יעקב (אבינו) קמו שני מנהיגים יהודה ויוסף. יהודה נחשב למנהיג הלומד, הסובל מעליות וירידות, שנכשל אך יודע להודות בטעויותיו ולקחת עליהן אחריות. ויוסף, המנהיג הטבעי, המנהיג הכלכלי, ה"מתגלגל" לעמדת המנהיג כמעט בעל כורחו ונעשה למשנה למלך מצריים. ואז…קם מלך חדש במצריים ש"לא ידע את יוסף" ולעברים קם מנהיג אחר שתופש את מרכז הבמה והוא משה בן עמרם משבט לוי. לוי (בן שלישי) לא נחשב כדמות חשובה במשפחת יעקב. איך סוגרים פער שנים כזה והופכים אותו לסיפור בין דורי? הדבר ראשון עליו תוהה משה, שבא משבט לוי הוא ההשוואה לדמויות מנהיגי הדורות הקודמים ובהצטנעותו: "מי אני שאלך לפרעה למען יוציא את בני ישראל ממצריים" והוא, שלא גדל בין בני עמו היכל להיות להם למנהיג? הוא, שנזקק תמיד לעזרה כי אינו מדבר כיאות (זוכרים את סיפור הגחלים מול האבן היקרה?) "מי אני ומי הם" שואל משה. אבל "מחבר התנ"ך" חייב למצוא פתרון לפער השנים ביו יוסף למשה ומספר שהקב"ה, חוזר שוב על ההבטחה ל"אבותינו" על הארץ (!) ומצרף את משה ואהרון ל"אבות". רק אז, מצווה עליהם (המחבר) ללכת לפרעה. לכן בספר שמות, מופיעה רשימה מקוצרת של השושלת ובה מוזכרים רק שלושה מבני יעקב: ראובן, שמעון ולוי. כך נפתרה שאלת רצף הדורות, וכך נסגר פער 400 השנים. אז את נושא הדורות הסדרנו איכשהו, אבל איזה מנהיג היה משה? המהפכן? הממשיך? או הממזג את שניהם ומתקן את פגמי דור אבותיו? ההמשך יבוא מתישהו. "שבוע טוב"
שבועטוב 