השבוע אני מוציא "גיליון" מיוחד לרגל יומולדתו ה – 40 של הדר מה שקוראים היום שינוי הקידומת. אבל לפני כל מה שייכתב כאן עליו, אני לא יכול שלא לציין את יומולדתה ה – 9 של ילדת הגומות היפהפיה, עם עיני הכוכבים הזוהרים, ילדת הקפיצות והריקודים, ילדת השמחה והצחוק המתגלגל, ילדת תלתלי השיער המשתולל, ילדת הרצינות התהומית כשהאצבע בפיך. המון ברכות לך, המון אהבה מכווול המשפחה, לך אורי (שם רשמי), לנו: קיקה.
ולהדר, ילדנו הרביעי. לפניכם כמה תמונות, כמה הבזקים מאירועים שונים בחייו. והראשון – הלידה. הדר נולד במשקל הגדול ביותר מבין ילדינו 3.850 ק"ג ובכל זאת החליק לאוויר העולם כאילו כבר מצפים לו יותר מדי זמן. החליק, אמרתי, יצא כולו למעט שכמו מאחר וחבל הטבור נכרך סביב ידו. כשראו שאינו רוצה להיפרד מאמא, ניגשו ושחררו את ידו ואמרו לאימו: "היד נראית בסדר, אבל תצטרכי לעקוב אחריה". הדר היה הילד הראשון שלנו שהתגורר במשך 6 השבועות הראשונים בחייו בחברת הוריו. (אחיו הגדולים באו ישר לבית תינוקות.) חידוש של אי שקט בלילות!
הדר נולד ב 16.2.73. במלחמת יום כיפור היה בן 8-9 חודשים. אני גויסתי ב6.10.73 והגעתי לחופשה ראשונה רק בסוף אוקטובר. הגעתי בשעה 11.30 לקיבוץ ונזכרתי שאולי רעיה עוד נמצאת אתו במה שהיה קרוי אז "שעת האהבה". באתי עם התרמיל והנשק ישר לבית תינוקות, כשרעיה והדר על ידיה, עולה במדרגות להחזירו. כשהתקרבתי אליו לנשיקה (הראשונה ניתנה לרעיה) הוא התבונן בי וחשב: מה האיש הזה רוצה מאתנו. או מי זה האיש שנטפל אלינו. הייתי לא מגולח, מטונף (כמעט חודש שלא התרחצתי) במדים, ממש מסריחים הביט ופרץ בבכי מר, סיבב את ראשו וכל נסיונותי להזכיר לו שאני האבא שלו עלו בתוהו. גם בערב, בבית, אחרי שהתקלחתי והתגלחתי שמר ממני מרחק בתוך השמחה עם קרין, לירן ותימור. למחרת אחרי הצהריים חזרתי לרמה, אבל קבלת הפנים שלו והבכי הקורע, זכורה לי עד היום.
הדר היה הילד היחידי שלנו שלא מצץ. לא מוצץ, לא אצבע ולא פינת סמרטוט. יכול להיות שזו אחת הסיבות, שעד גיל 3 היה עורך לנו סצינות בכי איומות בשעת הפרדה בערב בבית הילדים. אבל מגיל זה תמיד הלך בשמחה אדירה לבית הילדים.
כבר מגיל צעיר היה ממציא שמות לאנשים וחפצים בהם נתקל על פי הגיונו שלו וכמו כל ילד הם היו מלאי חן למשל לאהוד גבינג (השכן מלמטה) קרא בעקשנות "אהודה" בעקבות יהודה המכבי, ללביאה (הנקבה של האריה) קרא "אריאה" ולקרם התעקש לקרוא "פרם" ולחפצים או אוכל השתמש בבטוי רכה.
בכיתה ג' או ד' למד בכיתה שצריך לעזור לזקנים וחלשים. הילדים נשלחו לחפש אותם ברחבי הקיבוץ ואכן… היה זה יום חמסין מאלה שאפילו השמש כבר לא יכולה לסבול יותר. שרה לין אישה בת 80 + הולכת לאיטה אחרי ארוחת צהריים מחדר האוכל לחדרה ונשענת בכבדות על מקלה ואז צץ לו לפתע גיבורנו, באדיבות רבה לוקח מידה את המקל "כדי להקל עליך" אמר לה. היא בקושי רב נגררת לביתה והוא משחק בשמחה עם המקל. בערב סיפרה לנו: "שהוא היה כזה נחמד ודיבר אליה בחביבות כזו, שלא יכלה להסביר לו שבלי המקל היא לא יכולה בכלל ללכת.
הדר (הבוגר) ושיר (הצעיר) למעשה התנהלו כמו תאומים ולא אחים, שביניהם מפרידות ארבע וחצי שנים. הכל עשו ביחד, שיחקו שרו ובייחוד התחבקו. בשבת הבאה תוכלו להיווכח בכך בעצמכם באלבומים. לא יישכח הביקור באיילת השחר. הלכנו לבריכה וכעבור זמן מה הופיע שם איש נכה, נטול רגליים בכלל, על כסא גלגלים. כשהם ראו אותו, שניהם החווירו אני לא זוכר מי משניהם התעלף ממש, (לפי היחס של הדר היום לביקור בבתי חולים סביר להניח שזה היה הוא) לקחנו אותם לבית הדודה, השכבנו אותם במיטות להרגעה. חודשים, אחר כך, לא פסקו (כגיבורים) לתאר את החוויה.
פורים היה החג של הדר עד ש… שנה אחת התחפש עם רותם לזוג פליקנים. תפרו להם בגד שחור וסידרו להם ראשייה שבמרכזה היה מקור ענק. לא נשכח את הבכי שנוצר מהמקור שפעם הסתיר את עין שמאל בהטותו את ראשו שמאלה או את עין ימין כשהביט ימינה. קשה בכלל לשכנע ילד בוכה לעשות משהו אבל רק כששוכנע לנסות להוריד לרגע את ה"כובע", פתאום פסק הבכי והפורים שוב היה נפלא. הדר למד בדרך קשה זו להבין שלפעמים ההורים צודקים, העיקר בתחפושת זו הנוחיות. (עם תימור כשמן בצמד "השמן והרזה" היה יותר קשה.)
הדר עולה למוסד. כבר אמרתי לכם פעם שלא היה לנו אף ילד, שבגינו באנו לשיחות המחנכים כל כך הרבה פעמים. כיון שהדר עשה רק "חצי י"ב" אז שמענו את אותו תקליט רק חמש וחצי שנים שהדר לא ממצה את יכולתו, עשרות פעמים על הפוטנציאל הגלום בו, זה עוד היה סביר אבל לא יכולנו לסבול ש"אינו ממלא את חובותיו". בשביל שני מחנכים כמונו זה היה בלתי נסבל אז הוספנו משלנו וגם לדברינו התייחס בערך כמו לדברי מוריו ומחנכיו.
בצבא זכינו לשמוע ממנו משפט שלעולם לא אשכח אותו. בהיותו בטירונות ליד גוש עציון באנו לביקור הורים. ישבנו על הדשא מחוץ לשער (עם ינון והוריו) אחרי שלוש שעות שאכל בתיאבון רב את האוכל שהבאנו מהבית, אמרנו שאנחנו צריכים לזוז… ואז נשמע המשפט הבלתי נשכח: "מה, אתם כבר הולכים"? זו הייתה אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבלנו מאחד מילדינו.
סיום מסע כומתה (המצולם מכל הכיוונים) התקיים על פסגת מצדה. מאות ההורים הגיעו בטרם עלה השחר חיכינו לבנים המסיימים למעלה והנה כעבור כשעה מופיעים מולינו שני צללים (הדר וינון) שבקושי עומדים על רגליהם, לא מסוגלים לומר מילה, לא לחייך, רק מבטי סבל. אגב, לא השוויתי עם תמונות פניו וגופו בסיום המרתון אבל בראש שלי, הדמיון ביניהן מפתיע. פעמיים נתגלה בדמות ישו הסובל במסע הצלב שלו, ארשת פניו הייתה זהה לגמרי. אני חושב שהשוק של ההורים, ממראה הבנים, בכל מסעות הכומתה, הביא לשינוי הגישה לכך: שיבואו רק כעבור כמה שעות.
ביקור בצפת. באחד הטיולים שלנו בצפון, מעין "לקחת אוטו ולנסוע" הגענו לצפת והגענו לשער הבסיס בו שירת הדר. גם מיה אבל זה נודע לנו מאוחר יותר. הדר יצא לקראתנו ואנחנו שכבר ראינו אין ספור חיילים במדים, דבר כזה לא ראינו. בבסיס של סדירים מסתובב חייל חולצה מכופתרת לא נכון , מכנסיים קשורים בחבל, כן, חבל, משתלשלות על הנעליים הלא קשורות. זה היה ביטוי חיצוני ליחסי האהבה וההערכה בין הדר לצה"ל וזה לא היה "מרד בן".
כשהדר הביא את מיה אלינו. רק ראינו את התלתלים והגומה מיד ידענו שזהו זה. מאז שמיה שינתה/הפכה לנושאת השם גורדון – המשך הסיפורים יסופרו על ידה. ואליה עצמה נתייחס בחגה שלה שגם יגיע.
ועוד כמה מילים לא על הדר אלא אל הדר (בעצם לכולכם). הדיברה החמישית אומרת: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". המילה "כבד" אין פירושה ל"ציית", אין פירושה ל"שמוע בקול" אין פירושה ל"הסכים" ואין פירושו "קיבוע ושימור המצב" ואפילו לא חובה "לאהוב". פירושה הוא דווקא ש"השינוי" ש"הגיוון בחיים" יהיה תוך הערכה, לימוד, דוגמה אישית (לחיוב או שלילה), הבנה וידיעה שאין תרבות ללא שורשים, והשורשים עוברים דרך ההורים, הסבים אל רצף הדורות. ה"כבד" בא משורש כ,ב,ד, ז.א. לתת משקל, משקל לדעת ההורים, לדורות הקודמים ולא לבטל את דעתם. לכן כתוב גם "למען יאריכון ימיך…" למען תמצא לך האפשרות להיות לאב/אם, סבא/סבתא, שתוכל להעביר/למסור לבניך ובני בניך את תורתך. ו"הגדת לבנך" בהגדת פסח
ולסיום: הדר ניחן ברוח טובה, בהומור, בקריצה, בחברות טובה ונאמנות. תמיד מוכן לעשות למעננו ולגלות אחריות כלפינו. אני לא יודע איך קרה וקורה, שהדר תמיד נפל רך ומלווה בחיוך ממזרי, הוא איש של משימות שהוא מגדיר לעצמו והוא איש (אנשים מכנים את בני ה – 40) שגם כשהוא צוחק עליך, מזלזל בך, אפילו מבטל את דעותיך, "הוא עושה את זה כל כך בחן, שזה נראה לך יותר מכן." מה נאחל לך – הכל! כל מה שתחפוץ בו, סיפוק בעבודה ואהבה ענקית במשפחתך הגרעינית והמורחבת. ואל תשכח שהגעת לגיל שמותר כבר לחשוב על פשרות בחיים ושצריך כבר קצת לחשוב על בריאותך שלך!
העיקר, שענן הרצון הטוב והאהבה ימשיך ללוותך בחייך!
אח… אם היינו יכול לחזור לסצינת יום כיפור ההיא לקחת אותך על הידיים לחבק ולנשק את "האוצר" שלנו, מה לא היינו משלמים בשביל שוב להעניק אהבה תינוקית כזו ולהסניף אותך.
הוריך האוהבים.
שבועטוב 