פסח, כידוע, הוא אחד משלושת הרגלים. אך בעוד ראש השנה וסוכות מתייחסים לעם חי וקיים על אדמתו ובארצו, חג הפסח הוא המבשר לנו את רגעי היווצרות העם בבחינת: "היום הייתם לעם" הוא מציין את המועד וה"איך" זה אירע. איזה מין חג זה פסח? איך להביט עליו? חג דתי? חג תרבותי?, חג לאומי? התשובה כמובן היא שזה חג של הלאום! איך יתכן? "עבודת הסיום" שלי במוסד (1951) הייתה על סטאלין. אני זוכר שסטאלין כתב ספר (או כתבו בשבילו) בו טען שלאום מחייב 3 מרכיבים: עבר משותף, לשון משותפת וטריטוריה אחת. הגדרה עליה חותם היום כל בר דעת. אז איך זה שחג הפסח נחוג אלפיים שנה ללא טריטוריה בגולה, זולת ברגעי חלומות יפים ("אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", או "בשנה הבאה בירושלים") היום כשיש לנו מדינה האם נוכל לומר על פסח כמו שנאמר על השבת ש"שמרה על עם ישראל לא פחות מכך שהעם שמר על השבת?" אפשר לומר על פסח שהוא חג דתי אך מה דין אלה שאינם דתיים? אפשר לומר על פסח שהוא חג תרבותי של החברה היהודית אך מה דין אלה המתנכרים לעברה? לומר על פסח שזה חג הלאום זה המתאים ביותר, המקיף והמאחד ביותר! יורם קניוק כותב: "למה אני, חילוני, פחות או יותר, בן תרבות, בכלל חוגג את פסח? מפני שזה חזק ממני. מפני שאני לא עומד בפני הרעיון שבכל העולם, משיינקין עד קטמנדו יושבים יהודים קטנים וגדולים, עשירים ועניים, ילדים וזקנים, כושים שהתגיירו בהארלם, חסידי חב"ד בסין, יהלומנים מבלגיה, מסטולים מאמסטרדם, הומואים מקליפורניה, קיבוצניקים מהשמאל של נפאל וכולם עושים באותה עת אותו דבר. קוראים אותם דברים, שותים אותן 4 כוסות, אוכלים מצות וסובלים את אותה עצירות." ואני מוסיף: ושרים אותם שירים. "פסח מבטל את השאלה האם אתה יהודי מאמין או לא, הוא משאיר רק את ההגדרה הבסיסית שלך כיהודי." עכשיו זה נעשה ברור יותר למה אמרתי חג לאומי! למה אני חושב שפסח הוא, אולי, הדי-אן- איי שלנו!
איך נערך חג הפסח בעבר? פסח נחוג באופן שונה עד חורבן הבית השני, בהתקיים בית- מקדש על טקסיו וכוהניו, ואחרי חורבנו. השבוע שמענו, רעיה ואנוכי הרצאה מאלפת מפי הרב בני לאו, על חג הפסח, בהרצאה שמענו דברים חדשים ואודותיה אספר לכם: בבסיסה, ציון העובדה שאנחנו מערבבים בין שני חגים, חג הפסח וחג המצות וקצת היסטוריה. חג הפסח חל בי"ד ניסן ונמשך 7 ימים. אצלינו הוא מתחיל בליל הסדר ונגמר בחגיגת המימונה. במשך שבוע החג אנו אוכלים רק מצות. לא תמיד כך היו הדברים. עד החורבן היו שני חגים: חג זבח הפסח שנחוג במשך כל יום הי"ד בניסן, מהבוקר עד הערב. בו היו שוחטים שה צעיר, כבן שנה, (20 ק"ג) צולים את הבשר על האש, מניחים את הבשר הצלוי על מצה שהייתה כמו לאפה. על הבשר היו שמים את המרור (התבלין החריף) ואת הלאפה/האגרול/הפיתה הממולאת היו אוכלים עד הערב במסגרת החמולה (חג משפחתי) או עם השכנים (אגב, מכאן בא הביטוי: "טוב שכן טוב מאח רחוק") עד הערב נחוג חג זבח הפסח ובערבו של יום, נפתח "חג המצות". זוכרים מצות על שום מה? שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בצאתם ממצריים ולזכר אותה יציאה חפוזה אנו אוכלים בשבעת ימי החג מצות בלבד. במילים אחרות, מאז חרב בית המקדש, בוטל זבח הפסח, ושני החגים אוחדו לחג אחד: חג הפסח. אני מעריך שאתם, כמובן, הייתם מעדיפים את חג זבח הפסח על חג המצות.
הרגשתי צורך, קצת, לשתף אתכם באהבה הגדולה שלנו לחג הזה ושימו לב ש"חסכתי" מכם את המשך הסיפור על התנהלות החג באלפיים שנות גולה וסיפור ה'עת החדשה' עם ראשית הציונות (ובדגש על ההתיישבות) איך התגלגל, צמח והתפתח החג. ולא סיפרתי על חלקו של אבא/סבא/רב סבא, בן עמי, בכתיבת ההגדה הקיבוצית ולא חזרתי ואמרתי ש"מרד הבן" עד היום במשפחתנו, מתרכז בעיקרו, ביחס לפסח הקיבוצי שאנחנו הוריכם/סביכם כל כך אוהבים. נסתפק במה שנכתב הפעם.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 
יפה מאד.
אמרי