סדר פסח משפחתי – סיפור זיכרון מוקדש לאמא ומשפחתה
מספר שבועות לפני ליל הסדר תרצ"ה, הגענו לוורשה הורי ואני, פעוט בן שנה וחצי, לשליחות ב"השומר הצעיר". אינני זוכר דבר מהאירוע עליו יסופר כאן וכל מה שיתואר כאן סופר לי פעמים רבות. וסיפורים אני זוכר.
אביב 1935 היה אביב חורפי מאוד. קר, מושלג, רוחות חזקות נשבו בעיר שרחובותיה ריקים מאדם, אך למתבונן, כבר נראו בשדרות סימני אביב ראשונים. ניצני עלים וניצני פרחים בקעו בעצים העירומים והחשופים.
לברונקה, סבתי, הייתה משפחה גדולה. היו לה 12 אחיות ואח אחד. הצעיר. ("מישהו צריך להמשיך את שם שושלת מרנהולץ" הייתה אומרת). כולם חיו בוורשה, כולם היו נשואים ולכולם היו ילדים. לכבוד בוא משפחתנו לוורשה, החליטה סבתי לערוך את ליל הסדר בביתה ולהזמין אליה את כל המשפחה כמו בעבר הרחוק, שכולם היו מסובים בערב זה בבית ההורים. בהזדמנות זו רצתה, כמובן, להתגאות בבתה, שכונתה במשפחה "הכבשה השחורה" כי היא הייתה בת המשפחה היחידה שעלתה לחיות בארץ ישראל וזנחה את החיים הטובים כאן, וכן להתגאות בבעלה, בן לאחת המשפחות המוכרות והמיוחסות ביהדות וורשה, וכמובן, בנכד הקטן שנולד שם, בפלשתינה.
הסלון הגדול פונה מרהיטיו והוצב בו שולחן גדול וארוך, חדר האורחים הסמוך לסלון הוכן כחדר משחקים לילדים המשתעממים בסדר הארוך ונפרשו בו מזרונים לילדים הקטנים הנרדמים במהלכו. להכנת המאכלים נשכרו שתי טבחיות למשך חודש ימים ולהכנת בגדי החג נשכרה תופרת.
סבי, אברהם, היה אב הסדר. הוא היה מקפיד שלא להחסיר ולו משפט אחד מהכתוב בהגדה ומילא בקפדנות את מצוות ה"עשה" הכתובות בהגדה. סבי, אברהם, לא היה אדם דתי – הוא נמנה על אלה שנקראו מסורתיים, אך קיים כהלכה את כל "סימני הסדר": מ"קדש" על היין דרך ו"רחץ" ו"רחצה" נטילת הידיים לפני הסדר ולפני הסעודה ועד "הלל" ו"נירצה" הסדר והתפילה כרצון הבורא.
הסדר הארוך התנהל כהלכתו תוך נתינת כבוד גדול לאב הסדר, שקרא בעצמו את כל ההגדה, חלקה בעברית וחלקה בפולנית. יתר המסובים רק היו מקיימים את הוראותיו, מאזינים לקריאתו ומטפלים בילדיהם תוך כדי ההקראה. אלו היו רגעים גדולים וחשובים למשפחה המחולקת ל –13 בתי אב קטנים. תחושת האחדות ו"השוב ביחד כמו פעם", זיכרון ההורים שאינם, גרמו לכולם לגל רגשות מוצף באהבה משפחתית ובזיכרונות.
האווירה החגיגית השלווה הופרה לאחר שסבא אברהם קרא את המשפטים: "פדויים לציון ברינה, לשנה הבאה בירושלים" והוסיף: "כעת נאזין לאורחינו, לבתי ומשפחתה שבאו מארץ ישרואל, ונשמע מה חדש בארץ". אבי, שליח מרכזי בתנועת הנוער, תיאר בגאווה את התחושה הטובה והתרוממות הרוח של החברים בקיבוץ על אף החיים הדלים והקשים, סיפר על הסדר בקיבוץ שכל החברים מסובים יחדיו וקוראים בהגדה קיבוצית שהוא היה שותף לעריכתה ושרים את השירים המסורתיים בתוספת שירים חדשים. לפתע… כמו דרש דרשה, פתח בהתקפה מילולית על המסובים: "למה אתם לא עולים לארץ ישראל, המקום היחידי בו יהודים יוכלו לחיות בביטחון, לבנות לעצמם חיים חדשים במולדת חדשה. ליצור חיי תרבות יהודיים. למה אתם מחכים?". בעודו עושה אתנחתא קלה בדבריו, פרצה המהומה. מכל עבר צעקו לו: "מה הדיבורים האלה? וכי כאן אין לנו חיי תרבות יהודיים? וכי כאן אין בטחון לכל יהודי ויהודי? איך אתה מעלה על הדעת שנחיה בתנאי עוני כפי שאתה מתאר בעוד כאן כל רכושנו ועושרנו". הגדיל לצעוק האח הצעיר, שפנה לאבי: "אתם כבר לא יהודים טובים, אתם כבר פלשתינאים מהמולדת החדשה המגוחכת שלכם, ואתם מנסים לגרור אותנו לחיים האלה. אתה ואחותי באתם הנה לדבר עם הנוער ולהטעותו בבחירת הדרך. אבל מחר, יקירי, אתם תחזרו אלינו לפולין כמו חלוצים רבים אחרים ותבקשו שנעזור לכם בעסקינו הפורחים". אבא עוד הספיק לומר: "לא באנו להתווכח ולא להטיף לכם דברי מוסר, פיקחו עיניכם והביטו סביב מה קורה בגרמניה ובכל אירופה".
ואז אמר האח הצעיר: "הסר דאגה מליבך, הקומוניזם ינצח ובעיות לאום ומדינה ייעלמו, חבל לריב עכשיו על כך. הרי, באתי הנה ל"סדר" לא בשביל להתווכח אתכם, גם לא מעניין אותי מה אתם חושבים. באתי הנה רק כדי לתת כבוד לאבותי. באתי לזכור יחד אתכם איך הורינו ערכו את הסדר, בכבוד והדר ותמיד תמיד לא היה זה רק סדר פסח בבחינת "והגדת לבנך". תמיד ניתן בו כבוד להורים ולסבים שהאמינו שסדר פסח שמר על עמנו כמו השבת. אני באתי לסדר הזה רק לכבוד זכר סבינו, אתכם אוכל לפגוש בכל פגישה משפחתית שנקיים. בשבילי "הסדר" הוא מעין ערב זיכרון לזקני המשפחה, לסבים ולסבתות לדורותיהם וכמובן להורים, לכן אנחנו מקיימים אותו בדרכם."
סבא אברהם, שכל כך טרח לקיים את הסדר בביתו לכל המשפחה הגדולה קם חיוור מכיסאו, לא אמר מילה והחל לשיר את "כי לו נאה, כי לו יאה" לאט לאט הצטרפו כולם לשירה והמשיכו ב"אדיר הוא, בחור הוא". "באחד מי יודע" כבר כל המשפחה התמוגגה ביחד וסיימו ב"חד גדיא".
בחצות נפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות ופנו לדרכם בהרגשה שקרה בכל זאת משהו מיוחד בליל הסדר של שנת תרצ"ה – באביב 1935.
שמעתי את הסיפור הזה בילדותי מהורי אין ספור פעמים, אחרי שהמשפחה הגדולה, הענפה והיפה שלנו, נספתה כולה בשואה. את סיפור ליל הסדר הזה, הורי לא שכחו. הוא לווה תמיד בשאלה שייסרה אותם עד יומם האחרון, איך אף אחד, אף אחד מכל המשפחה לא שעה לקריאתם.
"שבוע טוב!"
שבועטוב 
הסיפור מרגש והתמונה נפלאה.
חג שמח
אמרי
סיפור על חיים שאינם. סיפור מרגש כתוב כהלכה.
יופי של בלוג, חג שמח פוטומתי.