עוד כמה מילים על פסח. חבר שלח לי ברכה לחג ואני מעביר אותה, תוך הזדהות מלאה, אליכם: "חז"ל ביקשו לברר מה הייתה ההצדקה ליציאת מצריים, שכן לא כל העם שמר על עבודת ה'. מכאן השאלה – במה זכו שנגאלו? על שאלה זו יש באחד המדרשים ארבע תשובות. המשותף לכולן – שמירת הזהות והייחוד התרבותי של בני ישראל במצריים: הם לא שינו את שמותיהם (לשמות מצריים), לא שינו את לשונם (לשפה המצרית), לא גילו את זהותם ולא עברו על האיסור של גילוי עריות.
אם עם ישראל שהיה שקוע במצריים במ"ט (49) "שערי טומאה" הצליח, למרות זאת, לשמור על זהותו, על אחת כמה וכמה שאנו בדורנו יכולים וחייבים לשמר את הזהות היהודית, כל אחד בדרכו." שיהיה לכם חג חירות שמח!
כיון שמצויים אנו בעיצומו של שבוע-חג, אחרוג ממנהגי, שלא להתייחס למציאות חיינו הקיבוציים וקבלו זאת ברוח הכי טובה שאפשר. אספר לכם, שהתחלתי לכתוב מאמר לעלון הקיבוץ שכותרתו הייתה: "האם אנחנו באמת חיים מפרי עמל כפינו?" וגנזתי אותו. גנזתי אותו משום שלא ראיתי לעצמי זכות מוסרית לבקר מציאות שאינה לרוחי. כי אני כבר לא עובד ולא כפוף למרות מוסדות העבודה ואינני יכול לעשות דבר פרט מ"לתת עצות." אבל מה תועלת בכך? אני מודה ששירה של לאה גולדברג, שנכתב בהיותה בת 49, "דיוקן המשורר כאיש זקן" (1960) מלווה אותי. והוא אומר כך:
אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה.
אל תנסה ללכת עם הדור, / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור רוצה היום אותך לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים.
בכל זאת, מה היה כתוב במאמר שנגנז בראשי פרקים? כתבתי שם שהקיבוץ מובל היום לא על פי "מדיניות" (מילה גדולה) אלא לפי "רוח השולחנות" על שליפותיה. שמרבה בנפנוף במונח "שיתופי" להרגעה עצמית וד"ל. אבדו לנו עקרונות בסיסיים שהגדול/הכבד בהם הוא עקרון ערך העבודה וההתייחסות אליה. (ממנו גזרתי את שם המאמר), בבחינת, "אם תמה מזרימה לנו כל כך הרבה, למה צריך לעבוד אם אפשר גם שלא," או "לא קורה כלום אם לא עובדים איזו תקופה," ואתם יודעים טוב ממני למה ולמי הכוונה. אם בתמה עובדים 1200 עובדים ומהם 300 חברי קיבוצים, והיא המפרנסת אותנו, אז האם אפשר להמשיך לדבוק בסיסמה: "פרי עמל כפינו?" או, נתקלנו בהפרטה מטופשת במעדניה, הבעיה היא לא, אם כן או לא, אלא דווקא בהנמקה, באיך ובעיתוי. או, איוולת-חלוקת-מנה-אחת-בלבד ל"סדר" ל"חוצנים". או, בנושאי קליטה, שכולנו יודעים, שאיננו מסוגלים לקלוט 100 חברים ב 5-7 שנים ו"לעשותם", רעיונית, לחברי קיבוץ, כשאין לנו עבורם לא מקומות פרנסה, ולא טיפול קליטה הולם למסה הזו. כך אנו הופכים/הפכנו מבחינה חברתית/חברית מקיבוץ ל"מקום." וזה לא תואם את תפישתי הקיבוצית. (כן, כן, אני זוכר שאני מוגן ועטוף ומובטח עד סוף ימי). אבל מפריע לי לא פחות, שאחרי שהשלמנו עם כך, שהנוחיות והנוחות זה העיקר, אנחנו עדיין מרבים כל כך לקטר ולהתמרמר. למה? אתם יודעים שאצלי קיים קיבוץ(!) ומה שלא קיבוץ, זה משהו שונה ולא מחייב התייחסות. אתם יודעים שניסיתי לקום ולדבר בשיחות הקיבוץ (ואמרתם לי "עד מתי תילחם?") וכשראיתי שדברי לא "נספרים", "יצאתי מהמשחק". חודשיים היה לי קשה עם זה, אבל היום אני נהנה, מאוד נהנה בעיסוקי, בהרהורי, בכתיבתי ובכם, בעיקר בכם, בני משפחתי ובחברי הטובים. כתבתי את כל זאת, כי חשוב לי שתדעו מה אני חושב. (אף אם לא תסכימו אתי
שבוע טוב!
שבועטוב 