אני באמת רוצה לכתוב משהו יפה ומרגש ליום הזיכרון אבל אני מתרגש יותר מדי ולא יוצא לי כלום. אבל בלי ציון היום המיוחד הזה עבורנו אי אפשר, אז אני מצרף קטע קצר מתוך חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – 1963. "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות, בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים, הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן, יקוימו אזכרות ועצרות עם ויערכו טקסי התייחדות במחנות צה"ל ובמוסדות חינוך." … יזכור עם ישראל!
חבל שלא שמעתם את הרצאתו המאלפת של אביהו רונן (היום היסטוריון) על ספרו, המתבסס על יומני אמו בתקופת השואה. אמו, שחבריה בתנועת "השומר הצעיר" הועידו אותה לחיות, כדי לספר מה אירע להם במלחמה, על אמו שניצלה והגיעה לארץ ב – 1944. כשהוא דיבר (כנושא שולי וקטן) על הנהגת התנועה בפולין שעזבה את ורשה עם כיבוש וורשה וחזרה כעבור זמן (רק הצעירים שבה), נזכרתי בסיפור הברחת דגל התנועה מוורשה לישראל. הזכרתי את הסיפור הזה, שכתבתי אותו ליהב בהיכנסו לתנועה (בתרס"ג) וכמו לפני כל סיפור שיש בו קומץ היסטוריה למדתי את הנושא. עכשיו חלק מהסיפור לפניכם:
המפקד יעבור לדום! / מפקד דום!
היכונו להנפת הדגלים! / לדגל שור!
התיפוף המהיר ותרועת החצוצרה הרטיטו את לבבות הנוכחים במפקד. יותר מ – 7000 נער ונערה עמדו מתוחים ונשאו עיניהם אל הדגל המרוט, השרוף בשוליו, העולה אט-אט אל ראש התורן. המילים "קן וורשה" הבהיקו באורם של עמודי האש הבוערים כשהסיסמא "חזק ואמץ" כתובה אף היא בכתובת אש. היה זה בקיץ 1945, אלפי חניכי השומר הצעיר התכנסו ל"שומריה" הראשונה על הכרמל. היו אלה 5 ימים של שיחות ומסיבות, תחרויות ספורט ומחנאות של תנועת נוער גדולה, ערכית, מפגינה ולוחמת על השקפותיה בקרב הישוב היהודי הקטן בארץ בסוף מלחמת העולם השנייה. מפה לאוזן עברה השמועה, שדגל קן ורשה, שהגיע בדרך לא דרך יונף במפקד הסיום של השומריה ובמפקד יסופר כיצד חולץ וכיצד הגיע לארץ ישראל מגטו ורשה שנחרב במרד של 1943. כל הנוכחים הרבים היו מאוד נרגשים. עמדתי בתוך קבוצת ילדים בני 10-12 עיניים בורקות ואזניים כרויות שלא להפסיד אף מילה שנאמרה. עמדנו וצפינו בדגל המתרומם אל על. הרגשתי השתייכות לתנועה גדולה, שותף להמון ילדים כמוני שהדגל המיוחד הזה, הוא סמלם. לאחר שהלמות התופים חדלה ותרועת החצוצרות נדמה, שמענו את הסיפור: עם כיבוש וורשה ע"י הנאצים בסתיו 1939, עזבה כל הנהגת התנועה את העיר ועברה לוילנה. שמואל ברצלב לקח עימו למשמורת את דגל קן ורשה, שהיה גם דגל תנועת "השומר הצעיר" העולמית, כדי שלא ייפול בידי הנאצים. כעבור מספר שבועות חזרו חמישה חברי ההנהגה בדרך לא דרך לוורשה, לארגן את שרידי התנועה מחדש. אלה היו: מרדכי אניילביץ' שהיה לימים מפקד הגטו, שמואל ברצלב, סגנו וחברו הקרוב שהיה גם ה"אידאולוג" של המרד, טוסיה אלטמן ועוד שני חברים. חברי ההנהגה שנשארו בוילנה (המבוגרים שבחבורה) החליטו לעשות הכל להגיע לארץ ישראל. אחת מהם, צימרה – תמרה זכין, נטלה את הדגל תחת אחריותה. היא כרכה אותו על גופה תחת בגדיה ונסעה כך, עם קבוצת חברים קטנה ברכבות לאורך כל ברית המועצות. מדי כמה תחנות היו ז'נדרמים רוסים עולים לרכבת, מחפשים בכלי הנוסעים, שופכים תכולתם על הרצפה המזוהמת, שמא מי מהם מבריח משהו, בודקים את התעודות (המזויפות) יורדים מהרכבת ומאפשרים לה להמשיך בדרכה. אחרי חודשים ארוכים הגיעו לגבול פרס. עברו בגנבה את הגבול ומפרס הגיעו לארץ. רק אז צימרה – תמרה הסירה את הדגל מגופה ומסרה אותו לראשי התנועה בארץ. היום ב'שומריה' יניפו אותו אל-על לראשונה. כך סופר. היתה דממה מוחלטת והתרגשות עצומה: הנה, אנחנו, הילדים רואים במו עינינו את הדגל! סיפור הברחת הדגל נמשך בהדגשת המחויבות והאחריות שנופלת עלינו השומרים הצעירים לשמרו מכל משמר. הפלגתי במחשבותי על האנשים האמיצים האלה, שסיכנו את חייהם, נסעו ברכבות ימים ולילות, הלכו ברגל קילומטרים רבים וחיפשו מסתור, מזון ומים. דאגתם היחידה הייתה להביא את הדגל לארץ על אף הסכנות שבדרך. ראיתי את האנשים האלה בדמותו של מיכאל סטרוגוף, ספר אותו קראתי בעת ההיא, אנשים אמיצים, נחושים חדורי תחושת משימה ללא גבול. התעשתי ממחשבותי רק כשהתחילו לשיר את ההימנונים: "התקוה" – ההמנון של עמנו, "האינטרנציונל", המנון תנועת הפועלים ו"תחזקנה" ההמנון של התנועה שגם סיים את המפקד. כשחזרנו הביתה סיפרתי להורי, שהתחנכו וחינכו בקן וורשה את סיפור הדגל ואבא רק אמר" "דגל הוא סמל! ראה וזכור תמיד איזו משמעות יש לסמלים בחיים.
. "שבוע טוב"!
שבועטוב 