רציתי לחזור לשגרתי. לפרשנות ל'פרשת השבוע' ולאקטואליה שבה. אבל עוד קצת מיום הזיכרון. אחי, שמואל שלח אלי את הפואמה-מקאמה, שכתב וקרא בעצרת הזיכרון המרכזית של חיל האוויר בהר הטייסים. באותה עת ממש, בהסכמתו, קראתי אותה למשפחה ליד הקבר של שי.
יום הזיכרון הפרטי שלי – אבל קרב
ביום הזיכרון שרוי אני באבל קרב
נזכר במדריכים שלי נבו ובן-ברק;
בחניכי דן;
במוביל שלי זוריק בהפלה הראשונה;
בפקודיי שאינם;
בשאול, חנן. שי, דני, רוני ועודד, בני קיבוצי משמר העמק;
בעותי, אשר, עמי, וחברים אין ספור שנספו בקרבות, תאונות, ואסונות.
שנים רבות לחמנו, צחקנו ואהבנו, אבל
הם נהרגו, אחד ועוד אחד ועוד אחד,
מי באש ומי בחרב.
שורות הלוחמים מתמלאות; שורות רעיי הולכות ומתמעטות.
אנו דור שהמוות הטיל את צילו הנורא על פניו;
בטייסת בה גדלתי תלויות תמונות הטייסים כולם.
שלושה מכל עשרה לא חיו עוד כשחזרתי לפקד עליה.
הם חייכו אלי מעל הקיר בעזות פנים כמו לא ידעו כי יומם קרב.
נעלתי את החדר, כמו היום;
הרשיתי למליחות לחרוש את פני ללא קול.
רעיי שלא אפגוש עוד, כחלום יעופו.
נפגענו בקרב, עברנו תאונות, ויד הגורל אוושה אל מול פנינו;
יחדיו רקדנו את מחולות המוות,
מעוגלים יותר מוולס, קשוחים יותר מרוק אנ רול,
מדוע אתם שם ואני עדיין כאן כחרס הנשבר.
כמו בהלם קרב, איני יוצא ואיני בא ביום הזה.
לטקסים ואזכרות רבי רושם אינני הולך.
מסתגר עם פני רעיי החולפים לנגד עיניי היבשות.
רק מבנה מטוסים קטוע, עובר מעל ביתי בתום הצפירה.
אמהות ואבות שכולים, ילדים יתומים ואלמנות,
אבלכם כבד ואפל כבזלת. לו יכולתם לשכוח מעט
ולא להתמוטט מדי לילה כשנותרים לבד;
לקראת סיום, חבריי החיים, אתם מבינים אותי, כותב אליכם עכשיו:
טרם תם הקרב, ארוכה הדרך הבייתה והדלק מועט,
נותר עצב שחור ומסמא וקצב לב לא יציב,
רק התקוה לארץ שלווה תהיה לנו נחמה.
ביום הזה שרוי אני באבל קרב.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 