בשקט בשקט הוזכרה השנה מלחמת ששת הימים, מלאו 46 שנים לתחילתה וסיומה המהיר של המלחמה המהירה הזו, שאת זוהרה וסינוורה אנחנו חיים ו"אוכלים" עד היום ונראה לי שעל חוויה "של כל מדינה" שאמנם משתתפיה הם אנשים מבוגרים אפילו זקנים היום, אי שלא לדבר בה. כולנו (כמעט) נסחפנו לאופוריה מ"עולם אחר" ולקח לנו שנים להבין, להקשיב לקולות ולהפנים את תוצאותיה. גם אני נסחפתי למצב המלהיב ההוא ואני זוכר שאחרי חודש שהיינו בסיני חזרנו סופסוף הביתה, כבר למחרת לקח אותנו שכנינו דאז יגאל תלמי ברכב הצבאי שלו לטיול/סיור בגדה המערבית ובכל המקומות המשוחררים, מוכרח להודות, שאכן הייתה תחושה ש"חזרנו אל בורות המים". סיפורי המלחמה הקצרה הזו נשתו בצמא ורק מותם של חברים העיב על כך. כל החגיגה הזו תועדה, כמובן, באלבומי הניצחון שצצו כפטריות אחרי הגשם ואתם בטח זוכרים איך קשטו גם את הכוננית שלנו: "מלחמת ששת הימים" "מלחמת ארבעת הימים" של פיקוד דרום (אליו השתייכתי במלחמה הזו) "סדרת ספרים על ירושלים", "אלבום פיקוד צפון" על ה"גנרלים" ואין ספור שירי ניצחון ופזמונים נשמעו ברדיו "ירושלים של זהב", "נאצר מחכה לרבין", "בתי את בוכה או צוחקת", "שארם- א- שייח" ועוד ועוד. האווירה הכללית במדינה הייתה מדהימה בעיוורונה המענג והמשכר. אני לא נוהג לספר על חוויותי מהמלחמות אבל אחרי 46 שנים אציין רק שגוייסנו למחרת יום העצמאות תשל"ז (1967) הגדוד שלנו (ממשמר העמק היו בו גם יזדי (באותה פלוגה) וצבינג'י שהיה החייל הכי מסודר שראיתי בחיי) שסופח לאוגדה של אריק שרון שלחמה במרכז סיני. את תקופת ההמתנה הארוכה עברנו בשבטה שם העברנו את ההכנות לכניסה לסיני.
כאן אני מוכרח לציין שלא היה קל לחברות/ים שנשארו בבית. אבל בואו נעשה סיור קצר בנוף הקיבוצי שלנו. מה נותר מאז: בתי הילדים רובם עדיין על תילם אך בשימושים שונים לגמרי. דוגמה קיצונית לכך היא מה שכונה: "בתי חברת הילדים" ששוכנים בהם הפזיוטרפיה והיועצות, האלטרנטיבים למיניהם והוידאו. המקלטים גם הם נשארו במקומם שלא לשימוש בטחוני דווקא. ומבני הציבור. מהענפים החקלאיים נותרה הרפת, נותר הלול, המטע והפלחה בשמות אחרים. רבים מהחברים כבר שוכנים במרומים ואלה הממלאים את מדרכות הקיבוץ… בשבילם מלחמת ששת הימים מוכרת במקרה הטוב כנושא לימודי, כך שלפעמים כדאי להזכיר, שאת המלחמה עליה אני מדבר, ניווטו רבין, דיין ואשכול כראש הממשלה ולא נפוליאון בונאפרטה. כשחזרתי מהמלחמה, רעיה תיארה בפני כמה קשה היה לה שילדינו (קרין (7)ולירן (4)) ישנים כל אחד במקלט אחר עם המטפלת שלו והיא הייתה צריכה לישון במקלט עם ילדי "אילן" אותם חינכה. כשאני חושב עליכם היום, (וגם עלינו) אני אפילו לא מעלה על דעתי אפשרות כזו. אבל זה היה הקיבוץ, זה היה חוזקו. אז גם לא היה צריך להדגיש פעמיים בשנה את הבטוי השגור "פרי עמל כפיים" זה היה מובן מאליו.
"היו זמנים, היו זמנים, עתה על הגבעה יושבת עיר…"
שבוע טוב!
ומשהו קטן לסיום
שבועטוב 