"השבוע טוב" יוקדש ללירן במלאת לו 50. אבל אי אפשר שלא לפתוח בברכה חמה לגלי במלאת לו שלוש שנים: "גלי, אתה כבר ילד גדול, אך תמשיך לשמח אותנו להצחיק אותנו, להשתולל, ולשחק אתנו" וכמו שאומרים: "תהיה בן טוב להוריך ואח טוב לאחותך". ואי אפשר מבלי לחזור ולברך את מיה על קבלת תעודת המ.א.
וללירן. כיון שהחגיגה שלו (ושל הדר) כבר נחגגה ברוב חברים ומשפחה, אנחנו מרגישים שנוכל לכתוב בחופשיות ובשחרור, בהערכה ובאהבה גדולה.
אני לא מתיימר להיות הביוגרף של לירן ולא אסקור תולדות חייו. אספר לכם על ילד שגדל ככל הילדים של שנות ה – 60 וה – 70 בבתי ילדים, בחברה (כיתות יסוד) ובמוסד. הצעיר בכיתתו, אהוב על כל חבריו, נוח למטפלות ולמורים, מקובל בכל המסגרות. בקיצור – ילד מקסים שלא התאמץ כלל לזכות בתארים המצוינים לעיל. וכל זה עד ש… היה מתעצבן ומתרגז… את בכיו וצרחותיו אי אפשר היה להרגיע ושום ניסיון מצדנו, מרך ועד קשה לא עזר: הפרדה מאתנו בהשכבות בגיל הרך, התעקשות על איזה צעצוע (הרובה..) או ריב עם ילדים. לא קל היה להיות הקטן בקבוצה אבל לירן מצא ללא מאמץ את דרכו ומקומו. כשהגיע למוסד ראינו איך הוא צומח, מתבגר, נעשה עצמאי ומממש את כל החופש שהמוסד נתן לחוות נעורים "סוערים". שובב איפה שאפשר, פרחח איפה שלא "נתפס" וזה לא היה קל כששני ההורים נמצאים בשטח כל היום. היה לנו הסכם לא כתוב עם המחנכים שלו, שאנחנו נדע הכל, אבל לא נגיד לו מילה. כך התגלו לנו (לא מלירן)למשל גם סיפורי השימוש במערה מול הכניסה לבית 12 ששימשה את ה"חבורה" להתחמקות מהשיעורים ולעישון. אהבנו את נחישותו ללכת לשייטת שהתחיל עוד בגדנ"ע-ים, בו זכה לתמונת שער בשבועון "מחנה גדנ"ע". ראינו אותו צובר עצמאות, שיקול דעת ויודע מה הוא באמת רוצה. ליווינו אותו בשרותו הצבאי בטירונות בסנור ובקורס מכי"ם ב– 906. זכורה לנו במיוחד תחושת המתח שלפני מלחמת לבנון הראשונה, כאשר במסגרת קורס מכי"ם הם (עם נחשון) היו בסדרה כאן על ידינו בהרי אפריים. נפגשנו ולמחרת באנו שוב עם אוכל ועוגות ולא היה איש בשטח, הסתבר לנו שהם הוקפצו לבסיס. כעבור כמה ימים פרצה המלחמה וכבר שמעתם ממני איך החמצתי את הפגישה אתו בהיפודרום לפני הפריצה הגדולה לביירות. אחרי המלחמה סיים את הקורס, ומשם לשייטת, ומשם למורן כשחזר הביתה אחרי הצבא השקיע עצמו בבקר לבשר. לאחר שנה נסע לאוסטרליה. שמחנו במימוש תכניתו, כיון שהוא רצה בה וראינו ביציאה הזמנית הזו עוד צעד לעצמאות ומימוש עצמי. הכל נראה נפלא עד סיפור הפציעה שלו, עד 3 חודשי ניתוק וחרדה, עד מכתבו של עופר שסיפר הכל, עד השיחה הטלפונית (ואז לא היו טלפונים בחצר קבוצנו). הפציעה הקשה גרמה לנו לדאגה נוראית, אבל כשחזר פגשנו איש, צעיר שמח בחלקו, גבר! בעקבות השתלבותו המהירה בבקר (כשבעקבותיו הלכו גם תימור, הדר ושיר) והמעמד שרכש בענף זכינו בגינו להרבה מחמאות. אבל התקופה הכי משמעותית ללא ספק הייתה, כמובן, בתור חדר-אוכל, שם גילה את סיון! והקמת המשפחה לשמחתנו הגדולה עם שהם וספיר…מאוד כיבדנו את החלטתו לעבור לתמה שם באו לביטוי כישוריו הטכניים (מגנייק?) ויותר מכך, התפעלנו משינוי בכיוון התפתחותו אחרי שנים רבות בתמה, לכיוון האימון וההדרכה בכושר גופני לאחר סיום השתלמותו בתחום. מי כמונו יודע כמה לא פשוט לשנות כיוון ואיזה מאמץ ורצון צריך להשקיע ביעד חדש כשאתה כבר לא נער. לירן עשה את זה למופת! על דוד המלך נאמר: "כל שפגשהו אהבו" כמה שהמשפט מתאים ללירן. הורים תמיד אוהבים את ילדיהם, אבל הורים גם, לעולם, דואגים לילדיהם וגיל ילדיהם כמעט שלא משחק ברמת הדאגה.
ועוד משפט אחד, לירן יודע לכתוב. סיפור ושיר. וכשאני חושב מה יעשה שיהיה בגילי (היום), וזה יקרה מתישהו, אני מדמיין אותו יושב ליד המחשב וכותב סיפור או שיר… באמת לא משנה. ואומרת לך אימא:" אהבתי את בחירותיך לאורך השנים וכשהן חולפות מול עיני אני רואה איך שילבת את רצונותיך האישיים יחד עם תרומה ונתינה איכותית למקום ולחברה בהם אתה חי. ואני גאה בך. ויותר מכל על השלב הנוכחי בו גילית וכמוך כמעט כולכם, את הטעם הנפלא שיש בפעילות הגופנית לגווניה ושאין כמוה לגוף ולנפש. הייתי רוצה שתתמידו כולכם בכך ונדמה לי שאני דוגמה אישית הולמת". אני רוצה לסיים בשיר שלירן כתב ולברך אותו ואת סיון: באושר, בשמחה, בנחת ובאהבה בהמשך הדרך, כי היום, ציון "יובל" הוא רק ההתחלה.
לבד, לחשוב, לראות, לשמוע.
בית ארבל עומד במרומים/ ברוח הסתיו העצים מתנדנדים
שקט מסביב, החל להחשיך/ רק הפטפון לנגן ממשיך,
אני לבד בכיתה יושב/ וחושב וחושב וחושב…
"שבוע טוב" ומבורך!
שבועטוב 