1. רובנו מכירים את הפיוט, "מפי אל" (פיוט = שיר הלל לאלוהים) כשיר העידוד המושר בפי כל אוהדי בית"ר ירושלים במילים: "אין גדולה כמו בית"ר"! וגם אם אנחנו לא חושבים שאנחנו מכירים את הפיוט אנחנו יודעים לזמזם ולשיר אותו אולי לא במילות הפיוט המקוריות. את "מפי אל" שרים ב"שמחת תורה", בריקודים עם ספר התורה ביד, כשהפיוט והלחן פשוטים וקליטים עד שמישהו הגדיר אותו (אולי בזכות בית"ר) כפיוט- פופ. להלן קטע מהפיוט וראשית, הבית החוזר:
מפי אל, מפי אל, יבורך כל ישראל/ אין גדולה כתורה ואין קדושה כישראל אין הדור כאדוני/ ואין ברוך כבן עמרם ואין זכה כתורה/ ואין דגולים כישראל.
אבל אנחנו נשארים עם המנגינה וחושבים על המילים של אוהדי בית"ר.
2. היום כשאנו עוסקים כל כך הרבה במלחמת יום כיפור, אספר לכם איך "חגגנו" את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה. חזרתי למאהל שלנו בצומת ווסט בסביבות שמונה בערב אחרי שכל היום נסעתי עם המתדלקים שלנו בין היחידות הלוחמות. אני זוכר את הירח העגול, הגדול, המאיר על רמת הגולן כאילו אור יום, מאז לא ראיתי את הירח זוהר כל כך, חטפתי משהו לאכול, אמרתי לאוחיון (מפקדי הישיר) שאני הולך לרכב של ממן אם הוא צריך אותי. הלכתי אליו כי היה לו ברכב רדיו. עד היום אני זוכר את המספר של הרכב צ- 69666. הוא מאוד שמח לבואי. באור הירח הבחנתי שהוא כיסה את קירות הקבינה בענפי אקליפטוס "מה זה?" שאלתי והוא ענה: "הערב, ערב סוכות אז בדרך למאהל אספתי כמה ענפים וקישטתי את הסוכה" שלי" וחייך. לא זכרתי כלל את חג הסוכות בעיצומה של המלחמה, אבל הוא, ה"מרוקאי" המסורתי, שעלה לארץ בגיל חמש, לא שכח את החג. אפילו עכשיו במלחמה, הרהר על החג והמסורת: "אני חושב על אבא שהוא לבד בבית הכנסת עומד ומתפלל, מתקרב לארון הקודש לגעת בספר התורה ועצוב לי שהוא לבדו שם כי כולנו, ארבעת בניו, גוייסנו. וחושב על אמא העומדת ומביטה בו מ'עזרת נשים' עם אחיותי ואשתי. כמה שאני מתגעגע. ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג סוכות?" "גם אצלנו", סיפרתי, "יחגגו את החג כמנהגנו – חג האסיף!" אני נשטף בסיפורי ורואה בעיני רוחי את רעיתי רוקדת את ריקוד כפות התמרים ואת בתי רוקדת את ריקוד ארבעת המינים, בני הראשון רוקד ורוקע עם ענפי הדקל, בני השני, זר לראשו ובידיו הקטנות אוחז בזר פרחים והתינוק, בטח יושב על ברכיה של סבתא. ממן, בארוך ממן, מקרית שמונה, אדם קטן גוף ורזה מאוד, ישב והקשיב כשמבטו נעוץ בי ושאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת?" חשבתי שאבלה אתו שעות אחדות אבל אוחיון בא וקרא לי לבוא אתו ל'קבוצת פקודות'. ממן עוד אמר: "כשתסיים שם תחזור" אבל לא חזרתי, הייתי מוכרח לישון. אני לא יכול לומר שחגגתי את חג הסוכות של שנת תשנ"ד אבל משהו קטן, סמלי היה הודות לבארוך ממן אפילו במהלך המלחמה הנוראה ההיא.
"שבוע טוב"
נ.ב. עם מרבית חברי ליחידה אני לא בקשר. בשנה האחרונה יזמתי פגישה חודשית, לפעמים פעם בחודשיים של קבוצה המונה כ -20-25 חברים לנשק מאז, פגישת "וטרנים" אני קורא לה, ההשתתפות מדהימה ועל ממן- הוא חש ברע ושוחרר בגל הראשון של השחרורים ואז התברר שיש לו סרטן בכל הגוף והוא נפטר כעבור חודשיים.
שבועטוב 