השבוע אנו חוגגים שלושה ימי הולדת לסיון, לי, ולמיה (ממש היום) אני רוצה לברך אותך סיון בהרבה אושר, שמחה ושפע חוויות במשפחה, עם לירן וילדיכם שגדלו, עם חבריך וחברותיך והכי חשוב עם עצמך. זה הגיל בו צריך להתחיל לחשוב גם על עצמך. למיה המשנה קידומת נאחל: אושר, שמחה, סיפוק בעבודה, גידול ילדים/פרחים, ואחרי שעשית כבר את המרתון הראשון שלך, שבטח יבואו עוד, זכרי, שמרתון זה לא רק בריצה. נאחל לך הרבה חוויות יפות עם הדר, הילדים ועם ההורים החביבים שלך. אם נאחד את גילכן נגיע בערך לגילי אבל כיון שלהגיע לגבורות זה לא כזה "מצב" חגיגי, אציין בפניכם רק שנולדתי ב-י"ב חשוון תרצ"ד (וכבר סיפרתי לכם פעם, שעד שעליתי למוסד חגגו לי את ימי ההולדת לפי תאריך עברי) ורצה הגורל שב-י"ב חשוון תשע"ד נולד נכדינו תום, ובינינו… בדיוק 80 שנה. זו מתנה!
בסיפורי המקרא 3 פעמים הוקמו משפחות בעקבות בגין פגישה ליד באר. הראשונה, כאשר אברהם שלח את עבדו להביא אישה לבנו יצחק וכשהעבד בא לבאר, הוא פגש ברבקה שהשקתה את גמליו במהירות ויעילות כזו, שלקחה לכנען לבית אדונו אברהם למען תהא לאשתו של יצחק. פגישה שנייה מפורסמת לא פחות היא הפגישה בין יעקב ורחל, ושם כתוב במפורש שראה אותה ומיד אהבה. הפגישה השלישית הייתה הפגישה של משה בבנות יתרו. משלוש הפגישות האלו אנו למדים 1. הבאר הייתה הכיכר המרכזית של הישובים, הפאב המקומי, אצטדיון הכדורגל, שם כולם פגשו את כולם ושם התרחשו חיי החברה. 2. הבאר הייתה מקור החיים הפיזיים לבעלי החיים, לצומח ולבני האדם. 3. הבאר כמקור מים חיים, במשמעות רחבה, סימלה את כל מה שאנחנו מכנים תרבות-עם. שם פרחה האהבה, שם התקיימו החגיגות, שם שרו ורקדו, שם נאמרו המילים היפות והיומיומיות. הבאר הייתה מרכז החיים!
אני יודע (אני חושב) היכן הייתה "הבאר" שסיון פגשה את לירן, אני יודע היכן הייתה "הבאר" שמיה פגשה את הדר ואני יודע היכן הייתה "הבאר" בה אנחנו נפגשנו וזה לא היה בוורשה. מפגישות מהסוג הזה נוצרות משפחות גדולות ויפות כמו שלנו! ואירוע משפחתי נוסף. ביום רביעי שעבר התקיימה ה"ברית" של תום. כיון שראיתם את התמונות שתימור שלח, אתם מבינים פחות או יותר מה התרחש, אז אספר על אירוע סנדקות שלי מלפני שנים. באחת מנסיעותי ליריד הספרים במוסקבה היכרתי את סרגיי, סרגי כאהן אם איני טועה וכעבור כמה שנים הוא הזמין אותי להיות סנדק לבנו שנולד בירושלים, והטקס יהיה במעלה אדומים. לא רציתי לאכזבו, לבשתי חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ובאתי. האולם היה מפוצץ ב"רוסים" מאוד רעבים, שאת רובם פגשתי במוסקבה ושמחתי לפגשם בישראל. כשהגיע המוהל ושאל מי הסנדק קראו לי, הראו לי את כסא הסנדק, כסא גבוה עשוי מעץ מגולף להפליא. התיישבתי עליו בחיוך רחב, השרוולים מופשלים על השלושת-רבעי, הכיפה הלבנה במקומה, הצלם ניצב ממול ואז הניחו את התינוק על ברכי ו…טרח…הכיסא נשבר, נפלתי ארצה אוחז בתינוק בזרועותי שלא ייפגע. סרגי הסתער אלי ולקח את התינוק ומסביב שקט, דממה. "מה עושים עכשיו?" אני שואל "מחליפים כיסא?" "לא", אני שומע, "כיסא סנדק לא מחליפים, כסא סנדק מתקנים!". וכך חלפו עוד שעתיים עד שהגיע הנגר המקומי שתיקן ושיפץ ובסוף הביט בי ואמר: "על הכיסא הזה ישבו אנשים ששקלו 100 קילו, אני לא מבין איך הוא נשבר דווקא אצלך שאין לך משקל בכלל?" בקיצור, חזרתי למרומי הכיסא , החזקתי שוב את התינוק ותהליך המילה היה קצר ביותר, בלי יותר מדי אמירות, וכשתם, כולם הסתערו על האוכל ואני חמקתי אל החושך לנסוע הביתה כשסרגיי רץ אחרי ומודה לי על השתתפותי הפעילה בטקס.
"שבוע טוב" שמח לכולנו!
שבועטוב 