"שבוע טוב" (100)

Ar

בשיחת טלפון עם תימור, שהוא עורך הבלוג הזה, הוא הזכיר לי  שאני עומד לכתוב את ה"שבוע טוב" מספר 100! משום מה לא הרגשתי שום "הרגשת חג". בעצם למה? הרי אני ממש אוהב את כתיבת הטור הזה, והוא הפך לחלק מסדר השבוע שלי. כי אולי אני הופך לטרחן שלא מרגיש שהוא מתחיל להיות כזה. אז אל תתייחסו למספר העגול (המרשים אותי בעצמי) ונמשיך במנהגנו: מוצ"ש בין הארוחה לעוגה, אני אקרא בפניכם את השבוע טוב שלי ואתם תאזינו לי.

לאחר עיון בפרשת השבוע (שעבר). "וישלח" אולי אנפץ לכם את מיתוס דמותו של עשיו (תאומו של אבינו יעקב) אני אומר לכם שעשיו היה איש טוב, ישר דרך והגיוני, אנושי וחכם בהתנהלותו. כולנו למדנו בבית הספר,  שהוא היה האיש "הרע", איש מאיים, אלים, נקמן, גס רוח, פרא- אדם. אבל בואו נבחן זאת: קודם כל הוא היה מפרנס המשפחה היחיד. -אבא עיוור, אמא עקרת בית ואח כלומניק – היה איש עבודה שקם מדי בוקר, לוקח את הקשת והחץ, קושר חגורה למותניו ותוחב בה את חרבו, מוציא את הכידון מהמחסן ויוצא לציד. ציד אולי אינו נחשב לענף חקלאי אבל כל מלאכה מביאה כבוד ו(מזון) למשפחה. אביו, יצחק, העדיפו מבין בניו (כשם שרבקה את יעקב). יצחק היה הצבר הראשון, היחיד מבין אבותנו שלא עזב את הארץ, חי בכבוד מהחקלאות של זמנו, וחינך את בניו לכך. צייד הוא גם איש טבע, כתוצאה משיטוטיו וחיפושיו אחרי הטרף הוא לומד לחיות בו. היה אדם שחי בצנעה ובכבוד. לעומתו יעקב היה "איש תם יושב אהלים" ונוכל לא קטן. נכון הוא, שעשיו כעס ונפגע ורצה נקם על שאחיו גנב לו את הבכורה ואת הברכה ועוד ברח לחו"ל, אבל לא עשה דבר כנגדו וכשחלפו עשרים שנה ויעקב על נשותיו ורכושו חזרו לארץ קבעו פגישה, פגישה שיעקב חשש ממנה, מההתנהלות האלימה ותחושת הנקמה שפעמה באחיו עשיו. כדי לרככה, שלח לו  כמה משלחות מקדימות עם מתנות, אבל התברר שלא היה צורך בהן. עשיו קיבלו בחיבוקים ונשיקות, (נפלו איש על צווארי אחיו) עשיו הבין מזמן, שהבכורה והברכה (שאגב, כלל לא השתוקק אליה) שנגנבו ממנו היו אירוע בעברם המשותף, אירוע שלא צריך היה להשפיע ולשנות את מסלול חייו. כך יכול היה לחיות את חייו בכבוד, לשאת את 5 נשותיו (יהודית, בשמת, מחלת, עדה, אהליבמה), להוליד 5 בנים לקיים מצוות 'כבד את אביך' ולסור לביקורים אצל אבא בכנען, לצבור רכוש רב ולהקים את ממלכת אדום. הוא רצה במפגש האחים, רק באהבה ובטוב. במחניים, בסיומה של אותה פגישה נרגשת, מפוייסת וחמה, עשיו הזמין את אחיו, שיעבור במהלך דרכו לכנען, דרך אדום, להיות אורחו ולשהות אצלו. אך יעקב בתירוצים שונים אומר לו: "חזור הביתה, אני, עם כל כבודתי, אגיע יותר מאוחר אליך". שוב שיקר, שוב תיחמן. וכמו שעשיו יצא לדרכו יעקב פנה לכיוון ההפוך. זו הייתה פגישתם האחרונה. תארו לעצמכם לאן הייתה ההיסטוריה שלנו מתגלגלת אם היינו אומרים ששלושת האבות הם אברהם, יצחק ועשיו?

השבוע ציינו את יום הנישואים ה – 56 שלנו. עשינו לנו יום בילוי נפלא, אנחנו שנינו בלבד. חשבתי ביום הזה האם זו לא העת להתחיל להרגיל את הילדים ומשפחותיהם שצריך לחשוב יותר על צרכי ההורים? לשאול מדי יום (!) מה שלומנו? אולי אנחנו צריכים איזו עזרה?  פשוט לשאול מה קורה? או סתם להציץ ולשוחח קצת "על המצב"? המחשבות האלו כבר עלו ואף נאמרו בשנים האחרונות ועדיין עולות, כנראה, ביתר שאת עם הגיל, חומר למחשבה.

"שבוע טוב"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.