ברדיו אמרו משהו על העשרה בטבת שהיה פעם והקבילו אותו לעשרה בטבת של היום, כשהמכנה המשותף בין התאריכים הוא המצור על ירושלים, העיר הסגורה שאין יוצא ממנה ואין בא אליה. כמה מילים על העשרה הטבת ד'פעם. ארבעה צומות יש בשנה היהודית, שכולם מציינים אסונות ואירועים קשים בתולדותנו כעם. הקל בהם הוא צום י' בטבת הנמשך רק מבוקר עד לילה ולא כמו בצום גדליה, תשעה באב או יום כיפור שמתחילים בצום ערב קודם. צום זה על שום מה? הצום הוא לזכר היום בו החל, בשנת 588 לפנה"ס, המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור נמשך שנה וחצי כשבסיומו נחרבה ממלכת יהודה, נחרבה ירושלים ונחרב בית המקדש. זו ההיסטוריה, ולמה התקשורת באה לקשור יום זה עם י' בטבת השנה? מאוד פשוט, ביום זה נפתחו ארובות השמים ומתוכן לא יצאו אש וגופרית, לא רעמים וברקים אלא שלג, הרבה מאוד שלג רך, צח ולבן. כל כך הרבה שלג, שכל דרכי הגישה לעיר נסתמו בערימות שלג שאי אפשר היה לא להיכנס ולא לצאת ממנה. כדרכה של תקשורת צריך להעצים כל תופעה ולהביאה לקצוות וכינו מצב זה "מצור על העיר", רגע, מצור? בתולדות ירושלים כמה מצורים נוספים: ב-70 לספירה מצור הרומאי בתקופת "המרד הגדול", ב-614 לספירה מצור ע"י כוחות הכיבוש הפרסי. 1099 המצור הצלבני, ב-1187 מצור צלאח א דין וב-1948 המצור במלחמת השחרור. ואז גילתה התקשורת שכבר היה לנו פעם בתאריך זה ממש מצור על ירושלים. נכנסו לגוגל וראו שם כתוב, שהיה אז מצור נבוכדנצר על ירושלים לפני 2500 שנה וגם אז היה קר מאוד, ולא היו מזון ומים (היום גם לא חשמל לאור וחום). גזרו, הדביקו ויש לנו הקבלה ממש משמים. אבל אנחנו יודעים כמה השלג נחמד ויפה בתחילה והופך לג'יפה בהמשך ויודעים שהשלג הוא סיפור של כמה ימים. אך נודה שאין כמו סיפור עכשווי הקושר את גורל עם ישראל לעברו אז שלא נקנה אותו? נאמצו אל לבנו ונתגאה בו. וכך עשינו! הפכנו את השלג לפלח בהיסטוריה שלנו.
ושיר לגשם שכתב יהונדב פרלמן:
כמה עוד יכולים המים לעלות? / עד נפש
בועות קטנות צפות בין עלעלים / פוקעות בין קוקוי האור
עד רכסי הרים / עד מעוף היונה שאיננה מוצאת מנוח לכף רגלה
עד גבול האטמוספירה / ועוד הלאה והלאה מטפסים המים
ועולים ומגיעים למרומי מרומים / לגבהי גבהים ומטביעים כל בני רשף
שאי פעם הגביהו עוף.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 