רומי בת שנה (אתמול) כל כך נעים לחשוב על הגיל הזה ועל כל האפשרויות הפתוחות בפניו, הכל נע עדיין בין החיוך המתוק ומחיאות הכפיים הקטנות, לא רק שלה גם של ההורים המאושרים ושל גלי. מה נאחל לך נכדונת, שתלכי ותרוצי… את תלכי ותרוצי! שתנבטנה שינייך, הן תנבטנה! שתהיה סביבך רק אהבה… היא כבר קיימת! כי אי אפשר שלא לאהוב מישהי מתוקה כל כך.
בבתי הכנסת קוראים השבוע את פרשת "בשלח" ויש בה שני דברים שכדאי להתייחס אליהם. האחד: שפרשה זו נקראת תמיד בשבוע בו חל ט"ו בשבט. מקומו של ט"ו בשבט קופח בסידור התפילה היהודי למרות שקיימת 'ברכת האילנות' בחלק מהסידורים של עדות המזרח אך בשום מקום לא מוזכר "ראש השנה לאילנות". למעשה היה זה ש"י עגנון שנתן ביטוי מעצב לחג זה בציינו את תשומת הלב בגולה לשני מנהגים הנקשרים ליום (חג) זה: א. אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם הארץ. ב. אין תינוקות פטורים בו מן ה"חדר", היינו מהלימודים. רק התנועה הציונית וההתיישבות בארץ שינתה את אופיו של החג והפכה אותו ל"חג הנטיעות" שהתפתח עד ל"שבוע שמירת הטבע". אולי מפתיע שבחוגים רבים במדינה מקיימים את המנהג הקבלי ועורכים "סדר ט"ו בשבט", המתאר את רצון האלוהים ללמד את בני ישראל במדבר כמה צריך להשקיע כדי לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש. והדבר השני: שלראשונה (אחרי תיאור בריאת העולם) אנו נתקלים בכתובים בסדר- שבוע. כפי שכתוב לגבי המן, אותו המזון שאכלו אבותינו במדבר : "ששה ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" משמע, שהמן אינו יורד בשבת ואינו נאסף בשבת ומכאן, אמרו הפרשנים שכבר אז התקיימו מצוות שמירת השבת. (עוד בטרם ניתנו עשרת הדיברות). אגדה מספרת כיצד הצילו ציפורים את כבודו של משה. משה ציווה על העם ללקט את המן ביום שישי בכמות כפולה כי בשבת הוא לא יירד מהשמיים. באו דתן ואבירם (האופוזיציונרים) שביקשו להמעיט את דמותו של משה בעיני העם, אספו מן בכמויות גדולות ופיזרו אותו על פני המדבר כדי שבני ישראל יאספו אותו בשבת, אבל הציפורים הקדימו אותם ואכלו את כל המן ואלו מבני ישראל שיצאו בשבת מאהליהם לאסוף את המן מצאו את המדבר חרב. וכך כבודו של משה ניצל. חלפו אלפיים שנות גולה ועליהן קבע אחד- העם את המשפט: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" במילים פשוטות יותר: השבת תמיד נשמרה לעם ישראל כיום מנוחה.
שבת שלום ו"שבוע טוב"!
שבועטוב 