כמה מילים על חג הקיבוץ. אני אוהב את החג כולכם יודעים. ואפילו יש לי עבר של "עשייה" עשירה בקשר לחגיגה הזאת. אני לא יכול להימנע מלהעיר, שבעיני ולתפיסתי, העיקר בחג הזה הוא מהותו – יום הולדת לקיבוץ- ולא הפגנה של ביצועים אמנותיים היפים של אחרים בפני עצמם, שיתקבלו בהנאה רבה גם ב – 7 לפברואר למשל. המהות היא הקיבוץ שלנו: מייסדיו וממשיכי דרכו, יצירותיהם, מעשיהם, עיסוקיהם, זיכרונותיהם בשיר , במחול, בסיפורים, כ א י ל ו הם שמר, רכטר או בנאי וכאחד שמכיר את ה"חומרים", אני קובע, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מרשים, חוויתי, חינוכי (עם אותו דורון ותזמורתו, אמיר ושירתו הריקודים וההמחזות) ובעיקר שלנו! יום אחד בשנה שכולו רק אנחנו. כי מכל ה"שלנו" נותרו שובק ודגל הקיבוץ וחלוקת 'אות החבר' נטולי החגיגיות חבל לי שהתפיסה של החג היום שונה. אבל זו ביקורת אוהב.
אחת הדמויות במקרא, שתמיד משכו את ליבי הוא יתרו. הוא מוזכר במקרא בשתי פגישותיו עם משה (חתנו). הפעם הראשונה כאשר משה ברח ממצריים לאחר שהרג את המצרי – ומצא מקלט אצלו, נביא וכוהן מדיין, ובאהלו הכיר את ציפורה ושם גם נולדו לו ילדיו גרשום ואליעזר. בפעם השנייה יתרו בא אליו למדבר עם ציפורה והילדים לפגשו. מעניין שכתוב שמשה חיבקו ונישקו ולא כתוב שנהג כך עם אשתו וילדיו) בפגישה זו לימד יתרו את משה – לאחר שצפה במשה איך הוא שופט את העם. אמר לו: "ככה אי אפשר לעבוד לאורך זמן מנה לך שרי אלפים/מאות/ חמישים/עשרות ותן להם סמכות ואחריות", מכאן צמחו מוסדות השלטון. כאדם שאינו דתי, אציין: העולם, באשר הוא, חייב לו את מבנה השלטון החברתי שנוצר מיישום אמירה זו. דמיינתי אותו חיצונית לאיזה שייך סעודי- דובאי, כטיפוס רוחני מתעופף. טיפוס של 'מקור סמכות' ההופך ל'מקור השראה'. הוא האיש ש"תיווך" בין משה ואלוהים. בלשון אחרת : אולי הוא זה שממש דחף את משה במעלה הר סיני כדי שיקבל את התורה מאלוהים ( האם זה לא מזכיר לנו במיתולוגיה היוונית את זאוס ואליו על האולימפוס?). ואולי קול האלוהים שדיבר אל משה היה אפילו קולו שלו. אולי הוא הוא היה זה שדחף גם להקמת מזבח עגל הזהב כדי ליצור למשה את הכלים לכפות על העם את האמונה באלוהים? היה בדמותו של יתרו שילוב מיוחד בין נביא וכוהן ושני אלה הם כמעט הפכים. כי הנביא (מהאולימפוס או מהר סיני) מוריד את דבר האלוהים ואילו הכוהן מסתובב בתוך העם ולוקח מהאזרחים קורבנות לאל (יהיה אשר יהיה). יתרו מוזכר בסך הכל פעמיים בסיפורי התורה אבל כפי שמצטיירת דמותו, חשיבותו רבה מאוד.
וקצת מהפירגון שקיבלתי. את הסיפרון שהענקתם לי נתתי גם לכמה מידידי מחוץ לקיבוץ. השבוע קיבלתי מכתב תגובה מהסופר – חבר, חנוך ברטוב (שהיום מוסיפים ליד שמו "חתן פרס ישראל" לספרות) וכך כתב לי:
כמעט בהיעלם דעת קראתי את לקט הסיפורים מהחיים "שמח ועצוב" שהוא בבחינת מעט מזוקק המחזיק עולם שלם. עד היום אינני יודע איך ניתן להבחין בין מה שמתפרסם כ"ספרות" לבין מה שמשפטם של הנחשבים למומחים פוסק שאינו ראוי להיכנס להיכלה של ספרות. קל לי הרבה יותר להבחין בין זה שמרטיט אותי, אם כמכת חשמל ואם כמשב של אנושיות או כצופן המפעיל על-כרחי את כיס הדמעות, לבין מילים, מילים יפות, מחוכמות ועשירות החסרות מה שנוהגים לכנות "ניכרים דברי אמת". מה אומר לך, עמרם? זכיתי להכירך ולראותך עושה ומעשה את כולם בנסיבות דרמטיות, בלתי נשכחות, (ביריד הספר במוסקבה) במסענו לעולם שבעבר הסעיר את דמיוננו וכעדים חיים צפינו בחורבותיו. (ומי שעשה את הדרך הרעיונית ההזויה שעשינו אנחנו, לא יחוש את מלוא הזוועה שמתמצת הסיפור "גם ללב יש לילה"?) עוד בכמה מן הסיפורים התמציתיים והרגישים שבלקט גיליתי משהו מפנימיותך הצנועה, אך המושחזת להפליא. ראשון קראתי (כמנהגי הקלוקל) את הסוף, את 'שמחה, עאלק!' – ומיד נכבשתי ליכולתך לבטא בלי ויתור את מה שלכאורה אי אפשר ואסור לתת לו ביטוי, כמין המחשה של צווי שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה!" חיים עם וודקה וואלסים. אבל זוהרים ומרגשים עד בכי הם הסיפורים רצופי האהבה והכמיהה לקיום ההמשכיות היהודית רבת-הפנים, כך הסיפורים הטרגיים על אימא ('סדר פסח משפחתי' ו'שבע נפלה וקמה') וכך הקשר העז לאישיותו של אבא, הזכור לי היטב משנות החמישים, מימי היותנו בקיבוץ הארצי ('אבי היה אומר?! ו'למה אינני (כבר) אב הסדר'). לא זה המקום לגלוש לזיכרונות משלי, ואומר רק שהן אמי והן אבי היו יחידים ממשפחותיהם שעלו מפולין, ואמי לא התאוששה עד יומה האחרון מתחושת ריק מוחלט באין משפחה.
תודה על ספר יקר זה, שראוי להרחיבו ולהביאו לרשות הרבים. אוהבך, חנוך ברטוב.
השבוע נפטר חברי הטוב, רמי טלמור שהזכרתי אותו בפניכם פעמים רבות ואנחנו מאוד עצובים.
"שבוע טוב"
שבועטוב 