חבר… שותף…. מפקד… כאח. איך החיים הופכים לזיכרונות: חברות שהתחילה לפני 45 שנה, בצבא.שנים ארוכות בהן ליווינו אחד את השני בכל החוויות המשמחות והפחות משמחות, בהן ליווינו אחד את השני במעשינו, בפעילויותינו בעיסוקינו וחוויותנו. המכנה המשותף הראשון שלנו היה כשהסתבר לנו לנשותינו יש אותו שם, שם נפלא –רעיה! המכנה המשותף השני היה דרך החיים המשותפת בה חיינו – הקיבוץ!, חברותנו התבססה על אורח החיים הזה, שלא תמיד הקל עליך. היית איכפתניק לוחם, ביחס לקיבוצך-ביתך – יגור וגם במכנה המשותף השלישי, במסגרת הצבאית. החברות בינינו התחזקה מאוד על רקע מלחמת יום כיפור. אני זוכר שבאת אלי ב-7.10.73 בלילה וביקשת שאקח שיירה של מכליות דלק למפקדת האוגדה בהר שיפון ואמרת: "תיזהר ליד נפח אולי יש שם סורים". כשחזרתי עם שחר נתת לי חיבוק לבבי כזה וחיוך האומר שבעצם "אני הייתי צריך לעלות בעצמי לרמה ולא אתה" ואחרי כן ממ"פ נהיית סמג"ד ואחרי כן החלו השחרורים, והחזקת אותי אתך עד ליל הסדר. חיינו ביחד חצי שנה. סיפרת לי על עצמך, על המשפחה על ההורים על יגור שלך ואני סיפרתי על משפחתי, על הורי ועל משמר העמק. אחר כך פרצה מלחמת לבנון ואני נזכר שבאנו למסיבת הבת מצווה של מירב, לקחת אותי הצידה ואמרת לי: "תחזור הביתה, תעלה על מדים ובוא לימ"ח אל תחכה לצו קריאה, מתחיל משהו". רמי אומר והוא המג"ד. בלילה השני למלחמה נקראת לדאמור לקבוצת פקודות."בוא" אמרת לי "תהיה הנהג שלי הלילה". נסענו בלי אורות דרך צידון ויורים עלינו כל הזמן ואתה אומר לי:"תתכופף" ואתה יודע שאי אפשר לנהוג בכפיפה אז אתה אומר:"סע יותר מהר" אבל הג'יפ מקרטע… כשהגענו לחוות המיכלים שוב חיבקת אותי, ואני חושב מה קורה לו? ומאז היינו בקשר רצוף כל הזמן בבעיות ובפתרונות. אהבנו להיפגש. כשסיפרת לי על הסרטן שלך, היה זהאךטבעי שנשוחח על כך. רציתי תמיד, להקל עליך בסיפורים, בשטויות ובהמון אהבה, כי הרגשתי שאתה הולך ונשמט ממני. ניסיתי להיות לידך שמח אבל תשאלו את רעיתי מה הייתי מספר לכשהייתי חוזר הביתה. שיתפתי אתך פעולה אבל לא נדבקתי אף פעם באופטימיות שלך, למרות שהתייעצת אתי לגבי תכניות משותפות שדיברת עליהן, עם חברינו מהצבא וטיולים שרצית רק אתי ועם נשותינו: ואמרת כמו בשיר:"אם לא בינואר אז בפברואר". אם יש משהו שהחמצנו יחד זה את הראיון המצולם של סיפור חייך שתמיד דחית בבחינת "מה בוער"ושכבר רצית לקיימו, הבאתי את המצלמה והתחלנו בראיון.. בדיוק באותו יום ניסרו ענפים סביב ביתך ואמרת לי: "פעם אחרת". ולא תהיה יותר פעם אחרת.
אהבתי אותך בשל מה שהיית לי – כאח, כחבר, כמפקד, כשותף לדרך חיים נוח בשלום, כשענן האהבה עוטף אותך.
החיים נמשכים…ולנושא אחר. הרבה שיאי יובש נרשמו בינואר 2014 השחון ועושה רושם שפברואר לא יהיה שונה בהרבה (בלי נדר). כל אימת שמדברים על שנת בצורת עולה לפני דמותו של חוני המעגל. כולם אמרו עליו שהיה בעל יכולת נדירה להביא לכך שתפילותיו תתגשמנה. (אילו הייתי חוני המעגל, מי הייתי? האם כמוהו?) כשיצא חודש אדר ולא ירדו גשמים אמרו לו: "התפלל אתה לגשם"! התפלל ולא ירד המטר, חג סביבו מעגל ואמר:"לא אצא ממנו עד שירדו גשמים" ואז נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך, כל כך הרבה גשם עד שבאו וביקשו ממנו שיפסיק את הגשם ותוך כדי תפילתו זו נשבה רוח חזקה, פיזרה את העבים וזרחה החמה. אך היום אנו חיים בתקופה שהתפילות לא עוזרות אפילו להרפיית כאב ראש. לא תפילות ולא תחינות או בקשות יביאו עלינו את הגשם המיוחל, רק סבלנות ותקווה, הוא יבוא בסוף ואולי אפילו נתפלל שיפסק!
אבל לו הייתי חוני המעגל הייתי רוצה להיות חוני מהסיפור הבא: חוני צעד בדרך ופגש איש זקן נוטע חרוב, שאל אותו למה אתה נוטע עץ חרוב? הרי העץ ייתן פריו רק בעוד 70 שנה? ענה לו האיש: אני נוטע את החרוב למען הדורות הבאים, כשם שנטעו לי אבותי"! נכנס חוני למערה התיישב, נמנם ונרדם. כעבור 70 שנה התעורר ולפניו ניצב נכדו של הזקן מלקט מפירות החרוב. (ההמשך לא חשוב) וזה החוני שהייתי בוחר להיות.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 