במוצ"ש, אחרי שהלכתם העברנו בטלוויזיה מערוץ הספורט לחדשות ושם התקיים דיון על מעורבות הורים בספורט ילדיהם, בעיקר בכדורגל, אצל ילדים בגילים 8-11 ועל רמת האלימות המופגנת מדי שבת במגרשים. איומים על מאמנים, מכות למאמנים שלא לדבר על קללות ונאצות הנזרקות על כל הסובבים בכל משחק. על מה? על המלחמה להיות כוכב אישי או קבוצתי? כדי לתפוס מקום יותר גבוה בליגת הילדים. כדי לנצח בכל מחיר וכל הדרכים כשרות (איומים, קללות, מכות). שמחתי לראות מאמן שהוציא את קבוצתו מליגת הילדים בגלל אי שמירה על החוקים שהם עקרונותיו במשחקי הספורט. מהכתבה המקיפה (והרעה) הזו אתה (אני) מצליח לקלוט מה קורה היום, באיזה סוגי ספורט משחקים היום. האם המשחק הוא תחרותי בלבד? ואיפה ההנאה מהמשחק עצמו משיתוף כל הילדים, גם הפחות טובים? זה אומר גם מה הציפיות (להיות הכי טוב, תמיד ראשון) של ההורים מילדיהם. אני כותב זאת בעצב לא כי אני חושב שמעורבות הורים מאוזנת במשחקי ילדים מיותרת, ההיפך, אלא דווקא מכך שהילדים היום כ"כ תלויים בדחיפת הוריהם ובאמביציות שלהם. אני כבר לא רואה בחצרנו את המשחקים התמימים של 3 אבנים/דגלים ודאי שלא תופסת או מחבואים על פני כל הקיבוץ. לעתים רחוקות עוד רואים "סימני דרך". סוגי משחקים המשותפים והמשתפים את כולם. אני יודע שמרבית הילדים קוראים מעט ספרים ויודע אף יודע, שבסלולרי המשוכלל, שהפך לחבר הכי טוב (עם המחשב), יש בלי סוף משחקים, האם זה הכיוון? עודני חושב מחשבות פסימיות על אלה, נזכרתי בדמות הגיבור הספרותי של ימי ילדותי מהספר "מחניים" של פרנץ מולנר, ששמו היה נמצ'ק. אותו ילד קטן, בבודפשט בהונגריה, בן למשפחת חייטים עניים, שהקריב את חייו בעבור קבוצתו שהייתה ב"מלחמה" עם קבוצת ילדים אחרת שפלשה למגרש הגרוטאות "שלהם". כל כך הזדהיתי אתו. שכשהצגנו את ההצגה שעובדה מהספר (פעמיים) קיבלתי בכתה ח', את התפקיד שלו (נמצ'ק) ומתתי כשמנחם (אטש, מנהיג הרעים) ניצב למראשות מיטתי. ואני רוצה לספר לכם את הסיפור כי לצערי הגדול לא תקראו היום את הספר הנפלא הזה. הסיפור הוא סיפור מלחמתם של נערי רח' פאול העניים מול תלמידי ביה"ס הריאלי שפלשו למגרש הגרוטאות שהיה מקומם היחיד עלי אדמות. נערי רח' פאול התאגדו ליחידה צבאית שכל לוחמיה "קצינים" זולת חייל פשוט אחד: נמצ'ק הקטן, שברגע הגורלי של הקרב על המגרש הוכיח כי מסירותו של החייל הפשוט עולה על זו של "בעלי הדרגות". הוא הביא את הניצחון אך שילם על כך בחייו. סצינת מותו בסוף הספר היא גם נפלאה וגם איומה (אין סיומים כאלה בספרות הילדים היום) וכך היא מתוארת למיטב זכרוני: הוא חולה בדלקת ריאות אחרי שטבל במים קפואים באחד ממסעות הריגול שהוטלו עליו ובמקום לשכב במיטתו הוא מביס בשארית כוחותיו את מנהיגה החסון של כנופיית הפולשים למגרש. כשחבריו מכירים (סו"ס) בגבורתו הם מפסיקים ללעוג לו ובאים לביתו אסירי תודה. הוריו העניים ממררים בבכי ליד מיטתו עליה הוא מוטל ואז… נכנס בורגני ומצווה על האב, על אף תחנוניו ובכיו לתקן את חליפתו והאב נאלץ לתקנה (לפרנסתו) כשדאגתו היא שדמעותיו לא יכתימו את בד החליפה. ואז בא הסוף המצמרר שהאמא מלטפת את נמצ'ק, כשכל חבריו ניצבים ליד מיטתו ואומרת: "הוא אינו נושם" ופתע צורחת:"ידו קרה"! (כאן תמיד הייתי נחנק בגרוני בתחושת אי צדק משוועת כשהבנתי שהוא מת). קראתי את הספר הזה עשרות פעמים ותמיד הרגיז אותי הסוף שלו האומר שהכל היה לשווא, שהעירייה החליטה לבנות על המגרש בית מגורים. סיפרתי לכם סיפור שנכתב ב – 1907 סיפור שאפילו מיטב המוחות היום, המתכננים משחק צופי לא יכולים להמציא כמוהו, סיפור שיש בו הכל מכל, ספר שלם על "משחקי" חבורת נערים. שנים לקח לי עד שהבנתי, שהספר הוא ספר פטריוטי, בו הדגש על ערכים כמו: הקרבה עצמית, נאמנות למנהיג, אהבת מולדת (מגרש), אומץ לב, ציות, ופאתוס קיטשי של המוות. ותסלחו לי אם מכתבה בטלוויזיה , גם קצת גלשתי לימי ילדותי.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 