השבוע קיימתי שני ראיונות הקשורים ליצירתיות. הראשון היה עם עפרה אכמון על ריקוד הסולו שהיא מבצעת ומזמינה כל פעם כמה עשרות חברים לראותה רוקדת באולפנא. התמקדתי על מהות היצירה הזו, על המחול כדרך חייה, על הדחף להופיע לפני קהל ועל הפידבק שהיא מקבלת, ועל כך שהייתה תמיד עומדת מאחורי הקלעים ומפעילה אחרים, והיום היא ניצבת על הבמה ורוקדת סולו. השני היה צביקה זביצקי, שספר שיריו הגיע לעיני במקרה. מה זה הופתעתי ומיד הזמנתי אותו לראיון. אני חושב שאנחנו קיבוץ גדול מדי וכבר לא מכירים מספיק אחד את השני. נהניתי לשוחח איתו על עצמו ועל שיריו. השירים קצרים, שפתם יפה ופשוטה, רוחם נוגה ובסיומם אמירה! אני מרשה לעצמי לצטט שיר אחד: גשר: "יכול להיות גשר לשלום, / לאהבה / לדו-קיום / גם שער, מחסום ודרך הם גשר. / השלום יכול להיות חם או קר או פושר, כמו תה. / דו קיום כזה / לא ראיתי".
כשאני נתקל בקשיים בכתיבה, רעיה תמיד מעודדת אותי ומביאה לי "דברי חכמים" על קשייהם הם והצעותיהם המעשיות מה לעשות. לדוגמה: מדריך כתיבה זעיר בשמונה שלבים: (מאת אפשטיין). 1.התאהב בסיפור שלך. 2. נסה לכתוב אותו. 3. היכשל. 4. עזוב אותו. 5. נסה לשכוח אותו. 6. היכשל. 7. חזור אליו. 8. כתוב.
דוגמית קטנה להתלבטויותיו של מחבר: 1. חשבתי להתחיל את הסיפור בדמות המרכזית ופתחתי אותו במילים: "אנריקה עמד על הגשר והשקיף על עיירתו כאשר גשמים עזים יורדים ומציפים את הכבישים, את דרכי העפר והבתים". התיאור הזה לא נראה לי מספיק ממצה את התמונה אותה רציתי לתאר לקורא 2. אז החלטתי להתחיל בתיאור הנוף ואחר כך להציב את דמות האיש בתוך המתרחש סביב כשהוא מהווה פרט תחילה שולי, ואחר גדל לאט לאט ותופס את מקומו במרכז הסיפור. גם פתיחה זו לא מצאה חן בעיני. הנחתי את שתי הגירסאות בצד וחזרתי אליהן כעבור זמן מה וכך נראית הפתיחה של הסיפור:
גשר האבן (שם זמני)
שלושה לילות ושלושה ימים לא פסק הגשם בסן דייגו ונחל האכזב שכולם כינוהו בהלצה "הנהר הגדול" עלה על גדותיו וחצה את העיירה לשניים. רק גשר האבן הצר נותר מעל פני המים השועטים בקצפם. כל חייו התכונן אנריקה לגשם העז הזה, כל חייו דימה עצמו ניצב על הגשר הרם כשגשם עז ניתך, מביט על שני חלקי העיירה שלו כשחומת מים מפרידה בין שני חלקיה זה מכאן וזה מכאן, רחוקים כל כך אחד ממשנהו. ביום הרביעי קלו המים לשעות אחדות. אנריקה יצא מביתו לכיוון גשר האבן ובהגיעו עדיו, שוב נפתחו ארובות השמים ואנריקה עמד כשהוא סופג את המטחים הכבדים המכים בו. החושך ירד בבת אחת. חלקה המערבי של העיירה היה לוטה באפלה ואילו חלקה המזרחי מואר באורות בוהקים. אנריקה הוצף בגל רגשות עזים כלפי החלק החשוך, משם הוא בא… ואת הסיפור כולו, אולי, בפעם אחרת.
"שבוע טוב!"
שבועטוב 