אשית, אני רוצה להודות לכם על ההנאה והשמחה שנפלו בחלקי באירוע יום הולדתה של רעיה. יש רגעים בהם אתה מרגיש, ממש חש את המשפחה הנפלאה שלך, ערב שבת ההוא היה אחד מאלה. שכן ירבו.
בימי המלחמה, אי אפשר להתנתק מהתקשורת. לפניכם שני קטעים שזכו לתשומת ליבי במיוחד: ונתחיל אצלנו. אנשי נירים אמרו וחזרו בהתייחסם לקיבוצם בעוטף עזה: "כאן ביתנו, זה הבית שלנו, זו הארץ שלנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום ואנחנו דורשים בטחון" משפטים אמיתיים ונחושים. מאיפה הם מוכרים כל כך? מאימרות המתנחלים, מהטקסטים השגורים בפיהם שאנחנו שומעים השכם והערב. איך פתאום אותן מילים בדיוק מתארות שתי מציאויות חיים כל כך שונות באותו קיץ? או מוחמד דף אמר: "הלוחמים שלנו רוצים למות (קידוש המוות)כמו שהלוחמים שלכם רוצים לחיות" (קידוש החיים). כן, בדיוק כך אמר, למה התכוון? לחזון? למסירות נפש? ליצירתיות? לאמונה? ודבר אחר שהתקשורת התעלמה ממנו: כמו בהיחבא חזרו נבחרי תלמידי כיתות י"א ו – י"ב מאולימפיאדות הפיזיקה והמתמטיקה שהתקיימו בחו"ל, בהן זכו הישראלים במקומות נכבדים (מקום 5 בפיזיקה מתוך 85 מדינות ובמתמטיקה מקום 18 מתוך למעלה מ100 מדינות) בעיני, הישגים מבשרי עתיד אדירים למדינה. מישהו שמע על כך? מישהו חגג? למשל שר החינוך? הייתי רוצה להתבשר שגם לבי"ס מגידו היו נציגים בנבחרת הזו.
ועוד לגבי חודש אב, בחודש אב קיים ניגוד קיצוני בין הספירה "היהודית" לבין הספירה "הישראלית". לוח השנה "היהודי" מתעטף יגון, צער, אבל וקינות על חורבן הבית, בעוד לוח השנה "הישראלי" נמצא – במצב רגיל – בתקופת שמחת החופשה מלימודים, ב"חום יולי אוגוסט", בבריכה , בגלידות, באווירה צוהלת, בנסיעות בילוי בארץ ובחו"ל. הקיץ של 2014 טשטש את ההבדל בין לוחות השנה בגין המלחמה בעזה.
אסיים בשיר "שיעור זהות" מאת חמוטל בר יוסף שרעיה הראתה לי:
אני מכאן, / הורי נולדו בגולה, / הם קראו למדינה יהודית "גאולה".
נולדתי לעברית המרובעת, הזקופה, הרעבה / וזאת הייתה סיבה לגאווה.
נולדתי בקיבוץ, / הלכתי יחפה, / לטוב ולמיטב גדלנו יחד כמו אחים /
בנות עם הבנים, / השמחה עם הפחדים.
לא היה שם בית כנסת, / אבל ערב שבת היה זמן מיוחד: /
אחרי מקלחת חמה כולם עד אחד היו לבושים חולצות לבנות /
שהגיעו מגוהצות מהמכבסה המשותפת /
בערב פסח קצרנו את התבואה החדשה. אחר כך התאספנו לחגוג את ה"סדר" /
והיינו ביחד מאוד, מאוד בקירבה. /
לא חשבנו שמה שעשינו היה יהודי, לא חשבנו שזאת סיבה לגאווה./
אני מכאן. / כאן "שלום" הוא פגישה ופרידה, /
רב הנשים מדליקות כאן נרות בערב שבת. /
שבוע אחד בשנה קשה כאן להשיג לחם ברב המקומות, /
יום אחד בשנה דממה של מדבר משתקת את רוב התנועה,/
שני ימים בשנה קול הצפירה הוא שיפוד של אש רוצע לבב. /
עם לא גדול ולא רב, / חי במדינה יהודית / היחידה אשר נאהב / לטוב ולמיטב/
וזאת סיבה לגאווה גם עכשיו.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 