18.8.1968 הוא יום הולדתו של תימור. תימור היחיד מבנינו שלא נימול על ידי מוהל אלא על ידי רופא בבית חולים. לא היינו שותפים להחלטה ואיננו יודעים עד היום אם היא נבעה משיקולים אידיאולוגיים (חילונים – דתיים) או מטעמים אחרים. מה שאני זוכר שב1968 חמישיית בנים נשלחו לעפולה ושרק לתימור המילה הצליחה למופת. כל היתר "זכו" לטיפולים נוספים בעיצוב יהלומם. מאז הקיבוץ חזר ל"עבודת כפיו" של ידיד המשפחה הרב מנשה. איחולי אהבתנו לתימור ביום הולדתו: שכך ימשיך! עם משפחתו, עבודתו, רעיונותיו המיוחדים, יוזמותיו ו… התעניינותו ודאגתו לנו.
להלן חילופי מיילים ביני לבין דפני, שאני מאוד מעריך, שידה בכל ויד כל בה:
אני: דפני שלום! אני פונה אליך כאחראית-על, (גם) בנושאי התרבות כדי לברר אם הבנתי נכון (מהפרסום ב"דף") שהשנה לא נחגוג את כניסת השנה החדשה (בערב ראש השנה) אלא בהצגה?
דפני: הי עמרם! יש כוונה לקיים טקס מצומצם לפני ההצגה. אין לי פרטים מדוייקים על כך.
אני: אני לא יודע אם לצחוק או לבכות מתשובתך אבל מתבייש בלאן שהגענו ועל איבוד הפרופורציות. מבקש ממך שתדונו בכך פעם נוספת בהיבט הרחב (הלאומי, החינוכי והמקומי – שלנו). וכיון שלא קיבלתי תגובה, אני מספר לכם. אני יודע שלפחות אחד יקפוץ ויגיד : "מה אתה מתעסק בזה?" (משמע אני סתם מטרד לציבור). אני נוטה לא להתערב, אבל יש דברים שאני לא יכול לשתוק עליהם, למרות שאני יודע שאיש לא ייקח ברצינות את הערתי המוצדקת עד כדי שינוי המצב. אבל…איך בשנה כזו מיוחדת ואחרי קיץ כזה סוער, לא ישמעו אמירות של סיכום, ציפיות ותקוות, ולא תיווצר האווירה המיוחדת של ראשית שנה חדשה. אשמח מאוד להערותיכם.
ובאותו הקשר, סיפורון קצר שקיבלתי, שנקרא לו: "משהו קליל לשבת קייצית":
"הייתי זקוק בדחיפות לכמה ימי חופשה ומאחר שהבוס לא נטה לבוא לקראתי החלטתי "להשתגע" ונתליתי מהתקרה עם הראש למטה. חברתי לעבודה שאלה מה אני עושה – אז הסברתי לה שאני מעמיד פנים שאני מנורה, כך, כשהבוס ייכנס, יחשוב השתגעתי ויסכים להוציא אותי לחופשה. ובאמת, כשהבוס נכנס ושאל מה אני עושה עניתי שאני מנורה, מיד החליט לשלוח אותי לכמה ימי מנוחה כדי שאוריד לחץ. קפצתי ויצאתי מהמשרד. חברתי לקחה את חפציה ויצאה אחרי. הבוס שאל אותה: "לאן את חושבת שאת הולכת?" והיא ענתה: "גם אני הולכת הביתה, אני לא יכולה לעבוד בחושך!"
"שבוע טוב"!
שבועטוב 