כדי לציין את פתיחת שנת הלימודים, אחזור הפעם לסיפור שכתבתי לנואי בעלותה לכתה א' ב- 1992 ואני מקדיש אותו מאז לכל נכד ונכדה שעולים לכתה א' והם רבים. והשנה לניר.
יום שהתחיל שמח ונגמר עצוב
אני רוצה לספר על יום הלימודים הראשון שלי, היום הראשון בכתה א'.
אותו אזכור תמיד כיום יחיד ומיוחד.
ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה אמור להיות היום המאושר בחיי. יום לו חיכיתי בכיליון נפש, חסר סבלנות כבר חודשים ארוכים. ב – 1 בספטמבר 1939 נפתחה שנת הלימודים ואני עליתי לכיתה א'. אני ועוד 11 ילדים.
עכשיו אלמד לקרוא ולכתוב, יהיה לי קלמר משלי, עפרון משלי ואפילו מוחק.
ה – 1 בספטמבר של שנת 1939 היה יום קיץ חם מאוד ובחצר הקיבוץ התרוממו מערבולות אבק שחלפו ביעף מקצה הקיבוץ לקצהו. התרנגולות נטו למות בחום הזה, הפרות רבצו על רצפת הבטון הקריר ברפת ועדר הכבשים הקדים שובו מהמרעה שבעמק היוקד. היינו נרגשים מאוד אותו בוקר. התלבשנו בזריזות, התרחצנו, צחצחנו שיניים, אפילו הסתרקנו. באותו בוקר לא היה צורך לא בגערה ולא בהערה לאף אחד. לבשנו את החולצות הלבנות, שהכנו בקפדנות עוד בערב הקודם.
ביחד נכנסנו לחדר האוכל שלנו. להפתעתנו הגדולה מצאנו שהשולחנות מסודרים בצורה שונה מהרגיל. על השולחן, ליד כל כסא הייתה מונחת מחברת, עפרון לבן שעל צידו היה כתוב משהו (לימים, שכבר ידענו לקרוא גילינו שחרוטות עליו המלים "חברת הילדים במשמר העמק") ומוחק. לידם הוצבה צנצנת לבן ובה פרחים כשעליה נשען כרטיס עליו כתוב שם הילד. כך מצאנו כל ילד את מקומו. היינו מאוד נרגשים ומתוחים וכשנכנסה המורה, שקראו לה דשה, תקפנו אותה במטח של שאלות, שנדמו רק כשאמרה בקול שקט: "ילדים, שקט בבקשה,אתם נכנסים היום לכיתה א' ובכיתה א' אי אפשר לדבר כולם ביחד" והוסיפה לכך הסבר נרחב, שמהיום אנחנו כבר ילדים גדולים והיא מצפה מאתנו שנתנהג יפה ונהיה אחראים בלימודים ועוד אמרה כמה משפטים, שמרוב התרגשות, אושר ושמחה אני לא זוכר. מה שאני זוכר שהדבר הראשון שלמדנו לקרוא ואחר כך לכתוב היה "שלום כיתה א'" וגם "אבא" ו"אמא" ושאני התעצבנתי כי ה"מם" של אמא לא יצא יפה. בסוף למדנו לכתוב כל אחד את שמו ושוב התעצבנתי בגלל ה"מם" של עמרם ואז המורה אמרה להכניס את המחברת והעפרון למגירה בשולחן, כי השיעור תם. מיד הפכו השולחנות, משולחנות כיתה לשולחנות חדר אוכל והתיישבנו לארוחת הבוקר. אני חושב שאף פעם בחיים לא הייתי כל כך רעב. אחר כך הייתה הפסקה של חצי שעה ושיחקנו בחוץ "עין חרודי".והחולצות הלבנות התלכלכו לנו. מיוזעים ופרועים התיישבנו במקומותינו, כשחדר האוכל שוב הפך לכיתה והמורה אמרה בקול שקט שקט: "ילדים, לכיתה, לא נכנסים מלוכלכים ומזיעים וזו הפעם האחרונה שאני אומרת לכם, כיון שהיום הוא יומכם הראשון בכיתה אני מוותרת" "עכשיו, הוסיפה, "נצא לטיול לבאר ב', שם תוכלו להתרחץ תחת הברז הגדול המזרים את המים למספוא". יצאנו מבית הילדים בצהלות והיינו המאושרים בעולם.
כשחזרנו הביתה, כבר חיכתה לנו ארוחת צהריים על השולחנות, כמו זו שקיבלנו בגן. הצטערתי שלא השאירו את הכיתה מסודרת שנוכל להראות אותה להורים שלנו אולם צער זה חלף במהרה כשנשלחנו, אחרי הצהריים, לחדרי ההורים. כמו בכל יום, עד שהגענו לחדר ההורים שיחקנו שעות ארוכות והתרוצצנו ברחבי הקיבוץ עם ילדי כיתה ב', שגרו לידנו באותו בית. שיחקנו "שוטרים וגנבים" או 3 אבנים. רק כשהחשיך הלכנו כל ילד לבית הוריו. הייתי מאושר כל כך. עליז ושמח התפרצתי לחדר הורי ושמחתי הפכה לתדהמה. נשארתי לעמוד ליד הדלת כשאני רואה שעל המטה, אמי שוכבת בוכה. פעם ראשונה בחיי שראיתי אדם מבוגר בוכה, הרעידות האלו של הכתפיים והקולות ששמעתי, היו ללא ספק של בכי, כי ככה גם ילדים בוכים במיטה. ככה גם אני בוכה שמשהו מכאיב לי. עמדתי בדלת, מביט על אמא והבנתי שמשהו נורא קורה, אך לא ידעתי מהו.
אבא קם מהכסא, ניגש אלי, סגר את הדלת, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי: "בני, היום התחילה עוד מלחמה, הגרמנים פלשו לפולניה והפציצו במשך שעות ארוכות את ורשה. אתה יודע שלאמא יש משפחה גדולה מאוד שנשארה שם. אמא דואגת להם מאוד מאוד ובגלל זה היא כל כך בוכה. אני מבקש אותך שלא תרגיז אותה היום, שתהיה שקט וחביב, זו תהיה העזרה שלך.כל השמחה והרגשת האושר שהייתה בי, נעלמו בבת אחת, התאפקתי מלבכות בעצמי. ראיתי שגם אבא עצוב. רק כעבור כמה חודשים, אחרי שהגרמנים- הנאצים כבשו כמעט את כל אירופה והשמידו כל כך הרבה יהודים ובני עמים אחרים, קראו למלחמה הזו בשם "מלחמת העולם השנייה".
*
בשמונה בערב, אבא ליוה אותי לבית הילדים ובדרך מנה בקול שקט, כמעט בלחש את שמות בני המשפחה של אמא: אברם, ברונקה, לוטק, זיגמונט ועוד הרבה שמות. הוא כל כך דאג לאמא, שאפילו שכח לשאול אותי על יום הלימודים הראשון שלי. מה למדתי היום, מה עשיתי בכתה, האם היה מעניין ואת כל אותן השאלות שהיה שואל כל יום שהייתי בא מהגן. כשנפרדנו חיבקתי אותו ואמרתי לו (כך סיפר לי כעבור שנים):
"איזה יום משונה היה לי, התחיל כל כך שמח ונגמר כל כך עצוב".
סבא עמרם
שבועטוב 