קראתי את ספרו של אברהם אזולאי "אל הנפש פנימה", ממש לקראת יום כיפור ובו הוא מספר על עצמו, על חוויותיו במלחמה הנוראה ההיא ולאחריה, ספר מרתק בכנותו, ספר חודר לנשמת הקורא. אברהם מגדיר עצמו בספר כ"שרוט". גילוי נאות, גם אני מגדיר את עצמי כשרוט המלחמה ההיא, אך כיון שהחוויות האישיות שאני עברתי הן שונות כל כך, מאלו של אברהם, (אני חושב, שכל מי שהיה במלחמה הזו נשאר שרוט איפשהו). אני הייתי תומך לחימה ,לא לוחם, השריטה שלי היא רק..שאיני יכול שלא לקרוא בספרים, בעיתונים ובכל מקום שאפשר, לשמוע ולהקשיב לרדיו או לסיפורי חברים, או לראות בטלביזיה את כל מה שאפשר על ומה מהמלחמה ההיא. בעקבות קריאה בספר והרגשות שעורר בי, חשבתי לעצמי : "השנה לא אכתוב על מלחמת יום הכיפורים", אבל אינני עומד בכך ואני מגיש לכם קטע קצר מסיפור שכתבתי הנקרא: אוקטובר 1973.
…צומת הדרכים הייתה מטווחת ואנחנו היינו בצומת כשהחלה ההפגזה. הפגזה תמיד באה במפתיע כמו הגשם, כמו האור, כמו התאהבות. לא היינו מוכנים לה למרות שהוזהרנו מפניה. לא היינו מוכנים לה, ממש כמו שאינך מוכן לגשם, לאור, להתאהבות. כשנחתו הפגזים הראשונים, לא חשבתי, פעלתי. זרקתי את עצמי על האדמה, כיסיתי בידי את ראשי ואפילו לא שמתי לב שהנשק שובר לי את הצלעות. מוכנית התחלתי לחפור באדמה. לא בידי, הן כיסו את ראשי, אלא בגופי. רציתי לחדור לבטן האדמה עמוק יותר, שתגן עלי, כל כך רציתי לחיות! מכל עבר החלו נשמעים הקולות: "חובש, חובש, נפצעתי בוא אלי". "אמא, אמא" בכה מישהו לא הרחק ממני. מרוב שריקות הפגזים כבר לא שמעתי דבר. הצלילים הגבוהים של חלילי המוות התאחדו עם צלילי הקשות התופים. סימפוניה ספונטנית שאף אחד לא כתב. פחדתי נורא, לא יכולתי לזוז, הקול שזעק : "חובש נפצעתי" נדם וגם לא נשמע יותר קול הבכי"אמא". לא ראיתי דבר מכת חושך עטפה אותי. …..
התמונה שנתגלתה עם שחר הייתה נוראה. ההרס… הגופות… הריחות המעורבבים של אבק שריפה, של גופות מתנפחות, ריחות של תופת. ראיתי את המוטלים, הרחתי את ריחם, כבר התגעגעתי אליהם. התיישבנו דוממים בצד הדרך. היה שקט מאיים, אפילו כעס נורא על מלחמה בה נהרגים אנשים, חברים, שרק לפני כמה דקות הכרתי אותם…..את הדממה הזו קטעה הקריאה של מוישה: "יאללה לעבודה"! שיירת רכבים וטנקים הגיעה לצומת והיינו צריכים לתדלק אותם.
ובמעבר חד, בשבת שלאחר שמחת תורה מתחילים לקרוא מחדש את "פרשת השבוע" חמישים וארבע פרשות עד סוכות הבא. שוב מתחילים: מ"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו." יש רגעים בהם אני חושב, שהימים שלאחר מלחמת יום כיפור היו עבור אלה שחיו בה, ימים דומים. את מה שהרגשנו אצטט משיר של רחל שפירא:
השכם, השכם בוקר יצאנו לדרכנו / הפקרנו את פנינו לרוח הקרה.
עקבות הסערה היו בכל מקום / כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.
אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים / והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים לאט לאט למדנו שוב להבחין / בכוח המופלא של החיים.
אחר כך זרחה השמש ברוך ורחמים / והאירה באור חדש את האימה והתקווה וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים / בחסד ובמסירות, סליחה ואהבה.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 