ישנם שבועות שבהם אני רוצה לכתוב כל כך הרבה אבל אני מבטל את רעיונותי בזה אחר זה בבחינת יש טובים מאלו ולא שווה סתם להטריד. לדוגמה: מה קורה במדינה שאנשים רצים אחרי דרכון זר, או מה אני חושב על הדרבי שפוצץ, או מה אני חושב על איך מתנהלים חיי בקיבוץ כאשר אני לא מכיר רבים משותפי, או הסברי ללמה שיחת קיבוץ נראית ככה, (מוסד עליון), או לספר לכם כמה הצלחתם עם המתנות שקיבלתי מכם ליום הולדתי (שוב יש לי מה ללבוש), ואיזו שמחה מיוחדת הייתה לי מקבלת שני ספרים שכאילו נכתבו עבורי, או סתם כמה סיפורי זיכרונות עלינו, ב"צומת" שבין טיפול בהורים המזדקנים שלנו ועיסוק בילדים הצעירים שלנו, נטולי עקדה כלשהי, או לספר איך בעקבות ספרו של אברהם אזולאי (על מלחמת יום כיפור) נחלצנו לחפש את המכתבים שלי והמכתבים אלי מתקופת המלחמה ומצאנו! (ומה מצאנו בהם) כי רעיה שמרה הכל בסדר מופתי. וכמה שמחתי כשמצאנו את המכתבים שריגשו אותי כל כך שם, של רעיתי, כמובן, ושל קרין ולירן וציורים של תימור או לספר לכם על סבא גנייק ומחשבותיו על הזקנה: "כמה היא לא יפה" או לספר על אירועים היסטורים מה אירע דווקא בשבוע זה, שב- 1885 הוצג לראשונה האופנוע שנסע במהירות של 12 קמ"ש, או לספר על הקמת גטו ורשה באמצע נובמבר 1941, תש"א? או לספר לכם את סיפור ה"יונה" המיוחדת שלנו (כזוג) ושל כל קב' תומר בטיול למכתשים, או להתמקד בפרשת השבוע על אברהם הקונה מעפרון את מערת המכפלה לקבור בה את שרה אשתו שאיש לא צפה את מותה בגיל 127 שנה, או בעקבות קריאה ב"פרשת השבוע" שעבר, הרהורים על מערכת היחסים בין האב לבנו אחרי האירוע הטראומטי "עקדת יצחק".
אסיים בקטע מתוך שירו של עמיחי:
"תנ"ך תנ"ך, אתך אתך ומדרשים אחרים"
קח את בנך יחידך אשר אהבת / והעלהו לעולה, כך אלוהים לאברהם.
ואנחנו קוראים לו אברהם אבינו, איזה אב / הוא לנו, שהיה מוכן להקריב את בנו על המזבח! /
דבר אחר, אלוהים לא ידע אהבה לבנים, / אבל הוא ידע אהבה להרים /
ומכל ההרים אהב את הר המוריה / הר יחידו, אשר אהב ולכן עשו עליו /
את העקדה ואת בתי המקדש.
" שבוע טוב"
שבועטוב 