כמה הערות לחג החנוכה שבעל"ט. התרבות היהודית אוהבת סיפורים ובונה עליהם את הערכים הלאומיים ואת החגים. לפני מספר שנים שמעתי הרצאה על חנוכה מפי, אני חושב, יוכי ברנדייס והיא אמרה בערך כך: "לכל חג יש סיפור משלו, סיפור המעניק לו צביון מיוחד. אך יש לכל החגים שלנו מכנה משותף, הבנוי על ה"בדיחה", מהו חג יהודי? חג יהודי הוא: "התנכלו לנו, ניסו להשמידנו, ניצלנו, יאללה, אוכל!". חג החנוכה גם הוא נמנה על "חגי ההשמדה" יחד עם פורים, פסח, ל"ג בעומר ואפילו חג העצמאות, חגים, בהם ניצלנו מהשמדה פיזית. בחנוכה ניצלנו גם מהשמדה רוחנית. חג החנוכה הוא בהחלט סיפור על איום דתי ולאומי כי ניסו לכפות עלינו בכוח תרבות זרה, תרבות אחרת! אבל… כמו שאומרים, לא ויתרנו, יצאנו למלחמה נגדם (מרד המכבים), ניצחנו אותם (באמת?) והצלחנו לשמור על התרבות היהודית שלנו (עובדה)! יש שיגידו לכם שסיפור חנוכה לא מדויק, ויש שיגידו שהסיפור ממש מופרך, אבל… עם סיפורים לא מתווכחים בייחוד לא עם סיפור כל כך יפה של חג האור. ועכשיו, יאללה, לביבות! יאללה, סופגניות!
אני ממשיך בסיפורי המקום. הפעם: מאורעות 1929 (תרפ"ט) המכתב הר"מ נכתב ב – 8.9.29 ונשלח ללא חתימה אישית למערכות "דבר" ו"הארץ" תחת הכותרת: ההתנפלות על משמר העמק ומתאר את מה שקרה באבו שושא. וכך נכתב: "ביום שני – 26.8.29 הורגשה מתיחות בסביבה. מאז הבוקר התחילו להתקהל ערבים מיוסף-בק הסמוך אלינו מרחק 800 מטר. סמוך לצהריים התחילו כ-60 ערבים להתקרב למחנה. שוטר שהיה אצלנו הצליח להחזירם על עקבותיהם אולם סימני התכונה להתנפלות לא פסו. המצב נעשה רציני והודענו מיד למפקד המשטרה בחיפה – אפנדי – המתייחס אלינו באהדה. הוא שלח אלינו ששה שוטרים ערביים עם אופיצר בראשם שבאו לפנות ערב. סמוך לשעה עשר בערב הבחין אחד השומרים מתוך החשכה המון שחור מציף את המקשאה שממעל לנקודה. האנשים הובהלו למשמרות. בנייני קבע אין במשמר העמק הוכרחנו, איפוא, לקבוע את משמרותנו בינות שקי התבואה שהכנו בעוד מועד. הערבים התקרבו והגיעו עד כדי 50 פסיעות מן המחנה. הם הקיפונו משני עברים והתחיל חילופי יריות. חלק מהשוטרים התנהג בעצלתיים ורק לאחר שאיימו עליהם יצאו לנקודותיהם. היריות גברו והלכו ונמשכו כשעה וחצי. מצד המתנפלים נשמעו יללות פצועים ולפי שנודע לנו נפלו בתגרה שני ערבים. לבסוף הערבים נפוצו ואז באה התקפת משנה, בצדנו לא היו קורבנות. אין ספק שלולא עזרתם המלאה של חלק מהשוטרים ובייחוד האופיצר, לא היינו אוצרים כח לעמוד מול המתנפלים. בינתיים שלח האופיצר שוטר למחנה האסירים העומד כ7 ק"מ מאתנו ובשתיים בלילה בא דאף – ידיד אמת שלנו – ועימו עוד 6 שוטרים שהביע צער שלא הספיק להגיע בזמן ההתקפה. הוא השתומם על היותנו משוללים הגנה מינימלית. הבטיח את עזרתו בכל שעה ועם אור הבוקר הלך. בבוקר ה- 27.8.29 קיבלנו פקודה מן המשטרה המחוזית לעזוב את הנקודה. טענו את העגלות ויצאנו בלווית האופיצר ושני שוטרים דרך נהלל לעפולה. במשמר העמק נשארו 4 שוטרים ערביים לשמור על הרכוש. ביום רביעי נשרפה ערמת קש בשדות, בליל חמישי הגורן הסמוכה לצריפי המגורים. (בו ביום גם נעקרו 8000 שתילי אורן וברוש ביער הצעיר) נודע לנו כי ביום ההתנפלות שלח יוסף-בק אל הכפר שלו מכתב הסתה ודרש להתנפל על היהודים. הכפרים הנוספים להתנפלות הם: כופריין, רוביה ואבו שושא". ב – 5.9.29 חזרנו לנקודה.
בעברינו, בחג הקיבוץ היינו (רן מנחם ואנוכי) עושים מה שהיה קרוי אז "ערב שני" מיועד רק לחברי הקיבוץ. הקדשנו את אחד הערבים ל"סוגיות הביטחון" וסיפרנו לראשונה על נטישת המקום במאורעות 1929. אירוע שנשמר בסוד בפני ילדי הקיבוץ והמצטרפים ברבות השנים. למחרת התנפלו עלינו חלק מהוותיקים בבחינת "תבושו, איך העזתם בערב חגיגי כזה לספר על העזיבה", "מאיפה אתם בכלל יודעים מה היה" "זה היה רק לשבוע" וכד'. (במאורעות 29 16 יישובים ננטשו) ואסיים בסיפור שסיפר אבנר א. משריד: "נשלחתי למשמר העמק ב- 1929 עם טרקטור כדי לחרוש בשדותיה. פרצו אז מאורעות 29. באחד הימים קמתי לעבודתי ומצאתי שכל חברי משמר העמק נטשו ונשארתי בודד –אינני גיבור יותר גדול מחזן, חשבתי עליתי על הטרקטור וחזרתי לשריד".
"שבוע טוב"!
מילון:
פסו = חלפו. אופיצר = קצין. פסיעה = צעד. מתנפלים = תוקפים נפוצו = התפזרו. אוצרים כח = מסוגלים. נקודה = ישוב.
שבועטוב 