אנחנו כבר בעיצומה של מערכת הבחירות. כל פעם אני נדהם מחדש כמה אנשים רוצים להיבחר! ואיזה מאמצים הם עושים: בזמן, בכסף, ברטוריקה, בצ'פחות, בשכנוע, בחיבוקי חיבה מזוייפים ואם יכלו להתפלש בעפר כדי להבטיח את בחירתם היו עושים גם זאת. רק להיבחר! כל זה הזכיר לי את 'פרשת השבוע' "שמות". אם ספר 'בראשית' מתחיל בסיפור על בריאת העולם ספר 'שמות' מתחיל בסיפורים על "מייסדי העם" וביניהם גם סיפורו של משה (לימים – רבנו), הולדתו, השייט בתיבה, משייתו מהנהר (מכאן שמו), החינוך בבית פרעה, היציאה מהארמון בה ראה את בני עמו בסבלותם, הרג המצרי, בריחתו למדיין ונישואיו לציפורה, אחת מבנות יתרו. בהיותו עם הצאן במרעה ראה את הסנה הבוער ומתוכו שמע קול האומר לו: "אתה, משה, תהיה המנהיג של העם, אתה תוציא את בני ישראל ממצריים ותביאם לארץ כנען" ומשה משיב : "למה אני? זה לא בשבילי" ומסרב. והאלוהים בשלו: "כל תירוציך נדחים אתה הוא האיש!" ומשה מתחנן שלא הוא צריך להנהיג את העם אבל מקבל את דין ה"תנועה". הוא חזר למצריים ומוציא את בני עמו משם. ומה הקשר לבחירות? אני לא רואה את האיש הזה מתרוצץ ומחפש קולות להיבחר, מופיע בראיונות, בקליפים, ומתחנן : "בחרו בי! כי אין ראוי ממני לשלטון!" אולי, בגלל זה, היה משה לגדול מכולם?!.
ובנושא הפרוזדור לחג. על תולדות שיחת הקיבוץ אצלינו כבר סיפרתי לכם לפני שנה, לכן, אני מביא בפניכם קטע של קלסיקה שכתב תחכימוני על השיחה. קטע שדור המייסדים התמוגג ממנו, הדור שלי אהב אותו והדורות הבאים כבר לא הכירו אותו וכך נכתב: 14.2.1922 … עודני רצוץ ושבור מהשיחה של אמש.כאשר שקעתי כבר בתרדמה עמוקה והשעה הייתה כבר 12 או יותר – התעוררתי פתאום בבהלה לקול צלצולו החזק של הפעמון. בטוח הייתי כי דלקה נפלה במחנה. חצי עירום רצתי החוצה, אך בחוץ שקט! אין סימן וזכר לשרפה. פניתי לאנשים שיצאו מאהליהם, לדעת מה פשר הצלצול. – הס, אל תקים רעש – ענו לי בלחש – הפעמון קורא לשיחה. תמהתי: בשעה 12 בלילה – שיחה? חזרתי לאוהלי, התלבשתי והלכתי לשיחת חצות. חדר האוכל היה שרוי באפלה למחצה. אי שם בפינה מהבהבת מנורה קטנה. על הרצפה יושבים אנשים צפופים זה על יד זה. מאחת הפינות אי שם במעמקים, עולה קולו של חבר בקול מאוב. צמרמורת עברה בגופי. בלאט ובחשאי התיישבתי על הרצפה. הוא אומר: 'אני קראתי לשיחה… (שתיקה ממושכת)… זאת אומרת אנחנו… כל פרט…(שתיקה ממושכת)… החברה… משפחה אחת… (שתיקה)'. כל האנשים, ראשיהם מורדים, השקעתי את ראשי על ברכי והקשבתי… את המשך השיחה לא אדע, כי בינתיים נרדמתי בפינתי האפלה, ורק השומר אשר בא להדליק את הפרימוס, העירני. חבל כי נרדמתי, זה מצער מאוד, כי אומרים ששיחה כזאת –לא היה כמוה ליופי… ".
ומבט נוסף של מיטק מנהלל. "פעם קרא חבר לשיחה. צלצל במוט בחצות וכל החברים באו לשיחה. פתח ודיבר כ 2-3 שעות על כל הדברים המעיקים עליו, מלא רגש. אף אחד לא הפריע לו. שיחות לא היו מסכמים. הסיכום היה מובן מאליו. אף פעם לא הצביעו, על שום עניין. כשאחד גמר לדבר, דיבר זה שרצה לדבר וכך עד שנגמר התור. לא היה ידוע מראש שתהיה שיחה, לא היה לוח מודעות. אם מישהו רצה להודיע דבר מה, צלצל במזלג או בכף בצלחת, הכל השתתקו והוא הודיע." יש משהו יפה ותמים בהתנהלות הזו של השיחה. אז שוחחו על דברים שברומו של עולם, מעולמו הפרטי של החבר ועד בעיות העולם כולו. התווכחו, הרוחות התלהטו, כמעט רבו, "ההימנון" לשיחת קיבוץ בערב התאספו… יכול היה להיכתב רק באווירה שכזו. ושירים שעליהם חוזרים ושרים שוב ושוב עוברים היטב מדור לדור.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 