אני יושב בחדר העבודה שלי, יושב ומתלבט מה לכתוב לחג הקיבוץ כדי שארגיש חג כמו שהרגשתי פעם בקיבוץ הקטן, הקיבוץ האינטימי כשחבר היה חבר מוכר, שאפילו העצים והפרחים, הפרות והסוסים היו מוכרים, שהשירים ששרת, הסיפורים שסופרו, שתזמורת, מקהלה, ריקוד, כתיבה ותיאטרון היו פרי יצירה עצמית. והתחושות שליוו אותנו כל הזמן, שמה שאנחנו עושים זה הכי חשוב, שחשוב יכול בכלל להיות. שהכל שלנו ושלנו הכל, מעורבים בכל והכל מתערבב בנו. הרגשנו שמחה וגאווה שאנחנו שייכים לקיבוץ כשם שהוא שייך לנו, כל זה איפשר לנו למקמו כראשון לחגנו. לאור רגשות אלו הובלנו את החג במשך 24 שנים רצופות. חגגנו את עצמנו. היום זה אחרת וגם ב"אחרת" הזו אני מחפש מקום לשמוח ביום הולדת הקיבוץ ה – 93, ובהחלט מרגיש שיש לנו חלק ביצירה הנהדרת הזו והרבה גאווה שילדינו ממשיכים בדרך שהורינו התוו ורק שואל האם זה נכון שממרומי הגיל מתאפשרת גם נוסטלגיה לימים היפים ההם וגם נחת מהימים הנוחים שלנו. ומכאן לפרשת השבוע 'וארא' ומזווית צרה אך משמעותית. ב'פרשת השבוע' מסופר על מכות מצריים ומתוארת הפגישה בין משה בן ה – 80 ואהרון אחיו בן 83 עם פרעה כשאמר לו : "שלח את עמי!" (שהוא "אחיו", כי גדל יחד עמו בחצר המלכות), ראו, אדם בגילם (שזה בעצם גילנו) הוא זה שיוזם ומוביל עם שלם…והיום, זה לא כמו בימים ההם. כבר כמה שנים אני נאבק שיתנו כבוד ל"דור משה" שלנו, דור המייסדים ויזכירו אותם בחגיגות יום ההולדת שלנו ואז…שולחים אותי ללוחות הזיכרון התלויים במועדון. אתן להם כבוד בציטוט מסיפור של נתן שחם: "הוותיקים חברים זה לזה. יש בחברותם מעין קנאות לייחודם. חלוצים, נחשונים, סוללי דרך. הם הקימו תנועה, אמרו נעשה ונשמע, ועשו ושמעו. יש חברות למלאכה וידידות למי שחולק עמך עבודה קשה בנאמנות.". כמה נכון וכמה ראוי לתת להם כבוד על כך. על זה, כנראה, אמשיך להיאבק. ובכל זאת אני מאושר שגדלתי ובגרתי והייתי לאיש במשמר העמק, כאן הקמנו את משפחתנו ותרמנו ככל יכולתנו למען כך שהקיבוץ יהיה טוב יותר והחיים בו מאושרים ונכונים יותר! היום הזה הוא ציון דרך של רבים מאתנו ולידינו יש גם אחרים שאפילו אינם יודעים ומבינים למה חוגגים, בכלל את יום הולדת לקיבוץ.
ומכאן, אעבירכם לארכיון בו מקופלים 93 שנות קיומנו. הצילום המצורף מוכיח בעליל שאבא, בן-עמי, הוא האיש שיזם והקים את ארכיון הקיבוץ. הוא ולא אחר. חיפשתי בארכיון עדות לפעם הראשונה בה נחוג יום ההולדת ומצאתי ש: בשנה ראשונה ב-21.1.1923, התקיים נשף צנוע שאין פרטים על תכנו בשניה 21.1.1924: נשף צנוע בגלל רעב ומחסור, בשלישית 1925 שוב נשף צנוע, ובשנה הרביעית ב-1926 נערך משפט על הקיבוץ. "משפט על החטאים אשר חטאו בשנות קיום הקיבוץ. הקטגור היה מייטק, הסניגור בוריה והעדים: 1. מזכיר הקיבוץ שמואל וייסמן, אשר בעדותו היה צריך למסור על המצב בחשבונות 2. תחכי על הסתכלות הפועל הותיק מנקודת השקפתו של מעמד הפועלים. 3. מלטר רווק על מצב הרווק בקיבוץ. 4. גדעון – חולה . על מצב החולה בקיבוץ. 5. מיקר בעל משפחה על מצבו של בעל משפחה בקיבוץ. 6. הניה על מצב הילד בקיבוץ. 7. דוד פ. על מצב האורח בקיבוץ. המשפט נמשך שני ערבים ושניהם נגמרו בריקודים עד אור הבוקר. אני מביא כמה סעיפים מכתב האשמה: א. אי מציאת פתרון לשאלת החלפת המשטר הקיים במשטר חדש המבוסס על עבודה ושוויון תנאי החיים. ב. אי מציאת פתרון לשאלת הפרט ע"י שחרורו וע"י מתן אפשרויות להתפתחותו החופשית. ג. אי מציאת פתרון לשאלת האישה. ד. אי מציאת צורות חדשות לחיים האירוטיים. ה. יצירת חיי אחווה וידידות בין איש לרעהו. ו. הגברת ההרגשה החברתית, אינטנזיביות החיים, היצירה התרבותית ותוצרת העבודה ע"י שיתוף ז. אי יצירת סביבה מתאימה לחינוך נכון של הדור החדש".
שמורים עמי פרטי כתב האישום ואם ניכנס לפרטים ניווכח כמה ש"מה שהיה הוא שהווה" מעיד על עצמו, מלבד אולי על ענייני כסף ושיכון שעליהם לא דנו בימים ההם, ועל אידיאולוגיה ואירוטיקה שלא דנים בהם בזמן הזה.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 