חזרנו מהטיול בקובה וקוסטה ריקה ולא אלאה אתכם בתיאורי המקומות והמראות בהם היינו. למי יש סבלנות היום לשמוע דו"ח מנסיעה לחו"ל שתהיה האקזוטית ביותר. אבל לא אוכל להימנע מלתאר לכם מוחשית ממש, את פסגת הטיול שהיא ה"קנופי" (באינדיאנית: צמרות העצים) שהוא גלישה באומגה לאורך כ – 2.5 אולי 3 ק"מ מעל צמרות העצים בשמונה תחנות. בעצם, כל מה שאתאר במילים ייראה מגוחך מול שלל המראות, הרגשות, האדרנלין והקושי ולכן אסתפק בתמונות המוכיחות שבאמת עשינו זאת.
השנה, לאחר מספר שנים, שוב נסב לליל הסדר בחדר האוכל בסדר הקיבוצי, שוב נסב על ההגדה הקיבוצית ושירי הפסח שאנחנו אוהבים ושוב ניזכר בהורינו ושוב נהרהר באמירה בכל דור ודור חייב אדם לראותו כאילו הוא יצא ממצריים.
"… זה קורה שנה אחרי שנה בהיכנסי לאולם הגדול המסודר להפליא. אני בא עם אשתי לטקס, לבושים במיטב בגדינו, ההגדות תחת זרוענו והחיוך על פנינו. בהיכנסי לאולם מיד עולה בי זיכרון הורי, זיכרון שמציף אותי געגועים, מימים של חג שחווינו כולנו יחד. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של רעייתי, ולמצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש בדיוק את פשר הרהורי. לו הייתה יושבת לידי ולא במרחק כמה כסאות – כשבנינו הילדים והנכדים – לבטח הייתה זוכה לחיבוק חם. (קטע מסיפור) אני מאוד אוהב את ליל הסדר ואני מאחל לכם, לכולכם: "חג שמח"!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 