48 שנים חלפו מפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את מסלול החיים הלאומיים והאישיים של כולנו. ולמרות שתוצאותיה מלוות אותנו יומיום, הכיבוש על כל היבטיו, המלחמה שרבים מלוחמיה עדיין חיים, הולכת ונשכחת. איך יכול לקרות שלא יהיה לה שום איזכור בקיבוצנו (ששלושה בנים איבדנו בה). איזה ציוני דרך בתולדות המדינה אנחנו מנסים ללמד ולהנחיל? למה אנחנו מתחמקים מלספר על הדברים היפים והמכוערים שקרו לנו בגינה? למה אנחנו משכיחים את המלחמה המכוננת הזו? היא פרצה ב5.6.67 זה הזמן המתאים להזכירה מדי שנה בשנה. אם יש בי שמחה קטנה, היא על כך שסירבתי אז להתראיין ל"שיח לוחמים", בנימוק שאני לא מספיק "מגובש בדעותי" זמן כל כך קצר אחרי המלחמה. לא קשה לי לתאר היום את ביטויי האופוריה שהייתה נשמעת מפי (אם הייתי משתתף) בפתיחת הסלילים המוקפאים. וכבר נאמר שעל ראיון שלא קוים אי אפשר ל"תפוס" אותך במילה.
כשראיתי במגזין את סיום מסע ההכנה לצבא, את הבעת פניהם ואת שפת גופם של הבנים והבנות, עלו בזכרונותי הרבה מצבים דומים שהייתי שותף בעצמי להם ושותף פסיבי עם בני. אבל שום דבר מזכרוני, לא נראה לי מייסר יותר מאשר סיום המסע הזה. אני רוצה לומר לליאן, שכנראה בשביל החוויה הזו בלבד – הפיזית, הנפשית והרגשית המציאו את צירוף המילים "כל הכבוד"! המוענק לך בחיבוק, לחבריך ולמדריכים.
שכני לספסל הלימודים בכתה שאל אותי אם אני קורא את פרשת השבוע, השבתי לו שאנחנו רואים מדי ליל שבת את תכניתו של אלבוים. "אם כך…" שלף מתיקו דף מעיתון שכתוב בו פירוש על פרשת 'נשא', על הנזיר, שגם בו עוסקת הפרשה. "עכשיו תקרא" אמר. ומכיון שמצא חן בעיני, אני מביאו בפניכם. כתוב: " הסימן הבולט של הנזירות הוא ההתרחקות מהיין. כשם שאמרו: "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין" כך גם הנזיר. לא זו בלבד שהוא גוזר על עצמו להתרחק מהיין לתקופה קצובה, אלא גם להתרחק ממה שיש בו רמז רחוק ליין, כמו ענבים, צימוקים, חרצנים ואפילו זג העינב, כדי שלא יתפתה אפילו במחשבתו להיזכר ביין. כך הורו לנזיר להתרחק מסימני היין. ומדוע יגזור אדם על עצמו להתרחק מן היין כאשר יודעים אנו כי יין ישמח לבב אנוש, כאשר כל יהודי טוב מברך על היין מדי ליל שבת ומדי מוצאי שבת, מצווה לשתות ארבע כוסות מלאות בליל הסדר ועד דלא ידע בפורים? על כך השיבו אבותנו: "משום שהיין הוא שליח רע, אתה שולח אותו לבטן והוא הולך לראש" רבים נלכדו ברשתו של היין ואיבדו צלם אנוש. את היין הראשון בחייו שותה היהודי בעת ברית המילה של עצמו. ומכיון שחש התינוק, כי היין מרגיעו, הוא ממשיך לרדוף אחריו כל חייו, ובכל פעם שיש משהו המזכיר לו את ה"ברית", גובר עליו יצרו ומוזג לעצמו כוס יין כדי להירגע, אולם, אבוי למי שמכור ליין ואינו יכול להירפא מכך, הוא חייב נזירות עד שייגמל! ועל כך נאמר: "הגמילה מן היין קשה כקריעת ים סוף".
ומה אומר על כך הרמב"ם: הוא, כרופא, ממליץ שלא להינזר מיין, אלא לשתות ממנו בכל ארוחה בהיותו מסייע לעיכול ויותר מכך, הוא ממליץ שלא לשתות מים בזמן הארוחה, אלא אם מדובר במים המעטים בהם אתה מוהל את היין. בתנ"ך היין מוזכר לראשונה בספר בראשית פרק ט' בכתוב: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר". בין המלצת הרמב"ם וסיפור נח קיים הבדל אחד- המינון! לכן מי שלוגם ושמח הוא נחמד והמשתכר המתגולל בקיאו – מגעיל. יש המון שירים חביבים ופתגמים יפים הקשורים ליין אבל בעיני הדגש הוא תמיד על המינון. כל זאת לתשומת לבכם.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 