לאן, לאורי, למאי וניר בסיום שנת הלימודים. אנחנו יחד אתכם בציפייה לחופש גדול נעים ומהנה, בילוי עם המשפחות והחברים וכמו שאומרים, שגם תאגרו כוח לקראת שנת הלימודים הבאה. ברכה מיוחדת לספיר על הנגינה בפסנתר לה זכינו להאזין בשבת האחרונה. שנים אנחנו מלווים אותך ובכל שנה אנו נהנים וגאים בך יותר.
מהי דמוקרטיה? שלטון העם. אחד מסממניה הבולטים היא מימוש זכות הבחירה- הזכות להיבחר, הזכות להשפיע. שתי ההצבעות שנערכו בשבוע שעבר העמידו בפני את השאלה הגדולה: האם נושאי ההצבעות האלה, בכלל חשובים לנו. ואם לא, מה כן? (ואנחנו מתהדרים בתואר: "חיינו הם שיא הדמוקרטיה"). על כך, הפעם, דברי ביקורת:
1. ההצבעה על "חזון הקיבוץ" נושא שלדעת המזכירים והמזכירות הוא נושא מהותי, חשוב, מתווה דרך. ואכן, השקיעו בו רבות כדי להובילו ולנהלו ובסוף לסכמו כמקובל בהצבעה בכללפי. בהצבעה השתתפו 208 חברים/ות מתוך 553. רק37.6% מכלל בעלי זכות ההצבעה. אגב, נתון שלא פורסם ב'דף לחבר'. אך לעומתו ובתחושה של סיפוק, מוצגת התוצאה המרשימה: 92% תמכו בו! למה ההשתתפות הייתה כה קטנה? כי זה מובן מאליו שזה ה"חזון שלנו"? שעליו יחתמו מעכשיו כל הנקלטים וכל המבקשים לבוא אלינו? או שמא, כמו ששמעתי, פשוט "אין לו שום חשיבות", "לא תהיה לו שום השפעה על הנושאים החשובים באמת כמו גודל הבונוס, גודל הדירה, או כלקח מהעבר, השפעה על יחסי הקיבוץ – תמה? ואני שואל שאלה פשוטה איפה החברים שהקיבוץ חשוב להם, שהדמוקרטיה הקיבוצית שלנו חשובה להם, אלה שכל כך אוהבים אותו ורוצים לחיות בו, שמעוניינים להשפיע! מאיפה באה האדישות והאי- אכפתיות הזו? אם הייתי מכהן היום כמזכיר, הייתי מביא את הנושא לשיחה בבחינת "לראות קרוב" כדי שנוכל "לראות רחוק". ולא מסתפק בתוצאה!
2. הבחירה למזכיר התנועה הקיבוצית. ששתי פנים לה. יש האומרים: "מה לנו ולכלל התנועה הקיבוצית, אנחנו אחרים בכל ההיבטים, ממצב כלכלי ועד אורח חיינו השיתופי השונה". אבל עד שנחליט על כך, אנחנו משתייכים לתנועה הקיבוצית! רק 212 חברים/ות השתתפו בהצבעה מתוך (שוב) 553 חברים/ות. כאן השאלה למה, קצת שונה. כי "אני לא מרגיש שייכות" כי "אנחנו לא מקבלים כלום מהתנועה" או "מה אכפת לי מי יכהן בתפקיד". אבל המדהים הוא שוב חוסר האכפתיות, האדישות, חוסר הרגשת השייכות, היעלמות הסולידריות הבין קיבוצית. זה אמנם דיון אחר, אבל איך קורה שלצעד דמוקרטי פשוט כמו להצביע בקלפי, לבחור, לנסות להשפיע, גם ממנו אנחנו מדירים את רגלינו? ובסוגריים, אני מעריך, שבשתי ההצבעות השתתפו בערך אותם החברים/ות (הוותיקים ברובם) והלוואי שאני טועה.
והפן השני, מבלי לגחך (אבל אי אפשר שלא), הוא: איך קורה שחמישה מועמדים מטעם עצמם, מסתובבים שבועות ארוכים וכל אחד מהם (לו נלווים כמה חסידים) מסביר לנו שהוא הכי טוב, הכי מוכשר, הכי ראוי ועוד שורת שבחים אישיים, להוביל את התנועה אל האור! תנועה, שמונה בסביבות 130- 150 אלף נפש. (פריימריז במיטבו) ודעתו האישית על עצמו גם עולה לא יודע כמה, כסף ציבורי. כי מי לא ראה את ערמות החבילות הצבעוניות המכילות את דפי הפרסומת האישית שלהם ליד פחי האשפה (אני יודע, שדמוקרטיה עולה כסף) אומרים לי, שכך מתנהלות היום בחירות אבל לתומי חשבתי לי, שהצניעות והענווה מחייבות שלפחות, למראית עין, מישהו אחר ימליץ עליך! (ולא בדיעבד במודעות תמיכה בעיתונים). בצדק תגידו שאני מ"פעם", זה נכון, אבל "פעם" הייתה לנו תנועה מפוארת שנגעה בכולנו ולא רק ב – 36% מתוכנו.
ואסיים ברוח טובה לקיץ הבעל"ט, ציטוטים משיר של דני סנדרסון:
לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר. / אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר / את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור / ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור עם בגד ים יצאתי פעם אל חוף ביום אביב / שמיכה מבד עיתון ביד ושמש מסביב / מצאתי חול פנוי מכל אדם ובהמה / ואת עצמי פרקדתי בין ים ויבשה. גלים על פני המים / ושמש של שמים / חלום אביב עולה / ואותי הוא ממלא.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 