2.1.16 כ"א טבת תשע"ו
אתמול החלה שנה אזרחית חדשה. פרט לשלושה סילבסטרים שחווינו בצ'ילה, ואחד בפרו, אף פעם לא הרגשתי ולא הבנתי את השמחה הפורצת, את ההתהוללות והתשוקה לציין, שעכשיו, בחצות, מתחילה שנה חדשה. שם עוד הבנתי, בשביל הקתולים, את גודל האירוע, אבל כאן? לא מספיק ראש השנה שלנו? לכן, ה-1.1. מתרכז ביום הולדתו של ירון ואנחנו מאחלים לו שכל מה שיחפוץ, גם יתגשם. ולכולכם, אני מקווה ששתיתם, רקדתם, שמחתם וחגגתם את אשר אהבתם והיה לכם "חג שמח"!
השבוע סיפרתי לשכני לספסל הלימודים על ה'שבוע טוב' שאני כותב מדי שבוע למשפחתי ולכמה מידידי. הוא שאל אותי על התוכן והתכנים שאני כותב עליהם והראיתי לו את מס' 204 ו- 203 כדוגמה. קרא ובסוף העיר: "אדם חילוני כמוך, למה אתה כותב כל כך הרבה על היהדות והתנ"ך למשפחתך החילונית?" השבתי לו (ברצינות): "עם רעייתי אנחנו מדברים הרבה על כך שילדינו ומשפחותיהם הם ישראלים כל כך באורח חייהם, בעיסוקיהם, בבילוייהם ובחינוך של ילדיהם, אבל כמעט ואינם מתייחסים לבסיס הישראליות: ליהדות, להיסטוריה של עם ישראל, לדמויות משפיעות ולאירועים מעצבים. הם אינם סובלים את 'ליל הסדר' ובכלל את רוב החגים, המועדים והימים המיוחדים היהודיים. אין להם חג גדול יותר מהסילבסטר ואין להם שמחה גדולה יותר מפורים, בו הם מאמצים לליבם את עקרון "עד-לא-ידע", ולא את סיפור 'המגילה' או איך "ליהודים הייתה אורה". אני כותב מבלי להיות אדם דתי אלא כדי להבין מניין באתי, מהי מורשתי וכד'. הוספתי ואמרתי לו שאני כותב בלי שמץ של הטפת מוסר, אלא, כי זה מאוד מעניין אותי, אחרי שגיליתי לעצמי באיזה "בור" עמוק בתחום זה אני מצוי. הייתי רוצה שיהיו שותפים לי ולא רק בחיי הקיבוץ אלא גם עם השקפותי. "ואיך זה מסתדר לך", שאל "במעבר "חד", לכתוב, באותה נשימה, גם על הרפת שלכם? זה לא נראה לך דל הצירוף הזה?" עניתי לו: "ההיפך, סיפור הרפת רק משלים את מהות השקפת עולמי. א"כ חשבתי, שאולי הפער הגדול הזה בין יהדות לישראליות, הוא במונח ה'ציונות', תנועת החדשנות היהודית של ראשית המאה ה- 20, ההכרח לחיות את ה'חדש' מהר ועכשיו, לסגור פערים של 2000 שנות גלות שאינו מותיר מקום אפילו לא במחשבות, לחיות את העבר של העם הזה. אולי החינוך הציוני שקיבלנו מדור הורינו, שהם הכירו (ועוד איך) את היהדות בביתם, והם חלוצי הרעיון הציוני והגשמתו, הועבר אלינו, הבנים, בגמגום והביא אותנו ואת בנינו לניכור ובורות בשורשי היהדות הנעוצים בעבר ובתרבות של 3500 שנה. אולי?
הרפת השלישית 1946 – 1948.
וידוי נאות: בקיץ ,1946 אני בעצמי ובכבודי נכנסתי לתמונה והפכתי לעובד מן השורה. כזה ששומר הלילה היה מעיר אותי ב- 02.30 לקום לחליבת בוקר, ובמקום לעבוד 3 שעות כמו כל בני כתה ז', 'העבידו' אותי 6 שעות ויותר תחת המילים, "ברפת עובדים כמה שצריך"! אני כל כך אהבתי את העבודה הזו שלא אמרתי, לא אני ולא הורי מילה על כך, כי פחדתי ש'יעיפו' אותי מהענף. סוף וידוי. נחזור לסיפור הרפת השלישית. כבר סיפרתי לכם שהבסיס לרפת זו היו העגלות הבריאות שנותרו מהרפת ה"חולה" שחוסלה. אליהן צורפו עגלות שקיבלנו משריד ומזרע כעזרה (תנועתית) לשיקום הרפת וכן חמש עגלות הולנדיות. צירוף הגורמים של טיפול נכון ונתונים גנטיים נתנו לנו רפת משובחת. ב- 1947 הגענו לתנובה ממוצעת של 4700 ליטר לפרה לשנה. (הישג בלתי רגיל באותה תקופה). לראשונה גם הגיעה הרפת לתנובה של 1000 ל' ליום ולציון האירוע הוקדש חג השבועות של שנת תש"ז. (אני זוכר עד היום שסידרו אותי לחליבת לילה באותו חג, כי הייתי ילד מוסד). באותה שנה הוכנסו לראשונה למשמר העמק מכונות החליבה הניידות, ששיפרו מאוד את תנאי העבודה, באותה שנה הוכנס גם שירות ההזרעה המלאכותית מהאגודה להזרעה בהרי אפריים. הכל נראה טוב בענף עד ה- 4 באפריל 1948, היום בו החלו הקרבות על משמר העמק. בהפגזות נהרגו 30 פרות מהטובות שהיו ורפת הגידול נפגעה קשות. הפרות שנותרו, טולטלו לשער העמקים. ושם היו תנאי הזנה לקויים ובלתי סדירים. הפרות נחלבו רק פעמיים ביום (שוב בחליבת ידיים). בתנאים אלה ירדה מאוד תנובת החלב ונאלצנו למכור את רוב העדר. כך, מעשית, חוסלה (חלקית) הרפת השלישית.
אני בטוח שאתם כבר מחכים לסיפור הרפת הרביעית.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 