16.1.16 ו' שבט תשע"ו
אומרים ש"אין אדם מתקנא בבניו ובתלמידיו" אבל אני מה זה מתקנא במיה והדר שיכלו למרתון אפילו "בגשם, רוח וסערה". הערכה ענקית לכל המאמצים שעשיתם לקראתו ולריצה הרטובה והכאובה עצמה. אני לא אוהב את המילה מדהים אבל אתם מדהימים! ולרומי בת השלוש! את כל כך מתוקה, ממש לאכול אותך אוהבים אותך ומברכים אותך ביום הולדת ובמסגרת כל המשפחה נדליק 4 נרות ולכבודך נאכל את עוגת יום הולדתך.
הבזק קטן ומאוד מפתיע הזורק קרן אור על ה-"21" שלפני 74 שנים, שמצאתי בכתובים תחת הכותרת:
פרקי אבות
"הקיבוץ חוגג עשרים שנים לייסודו. לא עוד הייתה זו "נקודה", אלא ישוב קטן עם כמה גגות אדומים, אילנות וחתימת דשא, שדות מעובדים וענפי חקלאות. מכל מקום, כבר היה ל"בנים" מה להראות ל"אבותיהם". עדת חלוצים מרדה באבותיה ההיסטוריים, הורידה את התנ"ך והמדרשים ממדף הספרים, והעלו אליו את כתביהם של אבותיהם החדשים. הציונות החליפה את התפילין, "המניפסט הקומוניסטי" את התנ"ך ו"הקפיטאל" את הגמרא. סוף ציטוט.
קשה להאמין עד היכן הביא 'מרד הבן' את דור מייסדי התנועה. אגב, נושא שבהחלט משיק למה שהעליתי בשבוע שעבר.
הבזק קטן נוסף על פרשת השבוע העוסקת במכות מצריים כשמשה ואהרון באים לפרעה ואומרים לו "שלח את עמי" וכשהוא מסרב מנחיתים עליו כל פעם מכה קשה מקודמתה. לפרשנותי בלבד: מתחולל כאן מו"מ בין מדינאים. מצד אחד משה ויועצו-דוברו אהרון ומצד שני פרעה וחרטומיו כששני הצדדים משתמשים בקסמים ובכשפים כחלק מהמו"מ. 3000 שנה קדימה, בלי קסמים, אומרים על כך : "אין פרטנר בצד השני"!.
הרפת החמישית 1953 –
הרפת החמישית, זו הרפת של היום, הרפת המוכרת, היציבה, הטובה שלנו. רפת זו הוקמה על טהרת הגידול שלנו וזה גם סוד הצלחתה. המבכירות הראשונות שהמליטו עוד במהלך 1952 שוכנו ונחלבו ברפת ג' (היום הימ"חים). ב- 1953 הוקם על ידי פייבוש מכון חליבה צנוע וזול עם ארבע עמדות בחצר הרפת. שהיווה שכלול ענק בתנאי החליבה. לא עוד הרפתן עובר מפרה לפרה עם מכונת החליבה הניידת, אלא הפרה באה לעמדת החליבה להיחלב. המכון זכה לפירסום רב בארץ, בעיתונות המקצועית ובביקורי הרפתנים מכל קצוות הארץ. ב- 1956 עברנו למכון החליבה הגדול יותר ששרת אותנו תוך שיפוצים לא מעטים כמעט 50 שנה. ב-1954 נכרה בור התחמיץ הראשון שהכיל כ-600 טון תחמיץ ומשלים את ענף המספוא, ספק המזון המרכזי. בעקבות השיפורים האלה תנובת החלב הממוצעת לפרה לשנה עלתה מ- 3856 ליטר ב- 1953 ל- 5202 ב- 1956. בראשית 1954 התחלנו ב"ענף חדש" במסגרת הרפת: ענף הבקר לבשר וגידול עגלים זכרים מרפת החלב, לבשר. ב- 1958 כבר הגענו ל- 180 פרות חולבות ומאז… הרפת הייתה לענף גדול, שהלך וגדל והשתכלל והשתפר וברוח אופטימית זו הסתיימו 30 השנים הראשונות של ענף הרפת. ולסיום חמשת הפרקים עוד כמה מילים. לא סיפרתי מי עבד ברפת, כי בתקופת החליבה הידיים, תקופה בה הושקעו 35 ימי עבודה לפרה בשנה, כמעט כל הוותיקים המייסדים "עברו" ברפת. מי לתקופה קצרה ומי לארוכה. לכן מעמדה בקיבוץ היה לא רק כלכלי – בבחינת הציר של המשק המעורב – אלא גם חברתי-חינוכי, כל ילדי הקיבוץ, למדו במסגרת תכנית הלימודים את נושא "הרפת". למדו לחלוב, להוציא את הזבל בקרונית, לנקות שוקתות ולהביא את האוכל לפרות. לא תיארתי את כל המחלות, הפגעים, הקשיים ואי הנוחות שליוו עבודה זו כי לספר על כך זה לספר על הקיבוץ. ובכל זאת אני רוצה לציין בהזדמנות זו את אלה שלימדוני את "תורת הרפת" והיקנו לי את האהבה לעבודה ברפת. בזכותם עבדתי שם כ-25 שנים ואלה היו מורי ורבי: מאיר א. מוישה א., סבק, יוחנן רון, גילה גור, יהודית גבעון , יוסף עופר כולם ז"ל, שרקה, אדם גורן ודן חדשי. ואת השלושה שהיו לי חונכים משמעותיים ביותר: יוסקה אפרתי, ברמן ומשה היימן גם הם ז"ל, ואת עמנואל לין הרב- זבלן. וכמובן, את כל עשרות הרפתנים הצעירים ממני, שאתם עבדתי שנים, שעבורם, אני בטוח, תולדות הענף היא תחושת "נעים להיזכר". אני, אישית, עזבתי את הרפת בסוף 1971 כשיצאתי ללימודים ועוד נתתי את תורנות חליבות השבת עד גיל 70 והכל באהבה גדולה ותודה גדולה.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 