23.1.16 י"ג שבט תשע"ו
מחשבות בעקבות סגירת הרפת – רקוויאם לרפת – לא נוסטלגיה – ביוגרפיה.
ב1929 הוקמה הרפת במשמר העמק כציר המרכזי של המשק המעורב, רב ענפי. ענף יציב, שמשרתיו: הפלחה והמספוא, סיפקו לו את המזון ומכירת החלב והבשר היו למקור ההכנסה היציב ביותר של הקיבוץ לאורך כל השנה. כך שנה אחר שנה. אין עונות ברפת, שלוש חליבות ביום מכתיבות את סדר היום לא רק של הפרות גם של חברי הקיבוץ הקטן. כבוד גדול היה לעבוד ברפת. המשק המעורב היה האידיאולוגיה והגשמתה. הרעיון נתן תשובה אמתית לרוח החלוציות, לכיבוש הקרקע וכתפיסת חיים של החברה הקיבוצית המתגבשת. היום, הרפת, הציר המרכזי הזה, הפך למיותר אחרי שמרכזיותו חלפה. התגאינו בהתרחבות המשק לאורך השנים. ובלענו בטעם מר מי יותר ומי פחות איך אט אט חוסלו בזה אחר זה ענפי המשק, כשהרפת נותרת כצוק איתן, כמגדלור, במרכז ענפי החקלאות. ראינו לאורך שנותינו, איך חוסלה הכוורת, איך חוסלה השפנייה, איך חוסלה המשתלה ומשתלת הפרחים של מרתה. איך חוסלה האורווה והברווזיה ודיר הצאן ודיר החזירים, איך הלולים הרחיקו מהקיבוץ ובית האימון הגדול פורק, מביטים סביב ואיפה גני השזיפים ואיפה הכרמים והפרדס, גן הירק וגן בית, איך חוסל משק הילדים ומשק המוסד, שהמשק המעורב היה להם דוגמה ומופת ככלי מחנך לעתיד המשק הקיבוצי. כבר איננו מחפשים את המאפייה את הסנדלריה, הפחחיה או ברכות הדגים. כבר שכחנו את הפינות המרגשות כמו 'גן התקליטים' ואפילו את 'גן הפקר' ובלי להרגיש נעלם לנו מחסן התבואות ומחסן הקירור ובו חדר הקירור לחלב. נמחק הסילו ועוד סילו, בריכת הקטלדיפ, המתבנים הקטנים וערימות הזבל, אבל הרפת ממשיכה להתקיים ולגדול ולהתפתח כאילו כל הסערות חולפות לידה, מעליה, ובה לא תגענה. ועכשיו, אחרי 87 שנים, היום הזה מגיע. גם הציר המרכזי שהיה סמל למשק ולקיבוץ כערך, בא יומו והוא נכנס לרשימה הגדולה והמכובדת של "לשעברים". קשה להבין שגם סמלים מתים ואפילו בלי כאבים, קשה לראות את חצר הקיבוץ שלנו ללא "ריח הזבל ניחוח חציר", ללא "את, מכוש, טוריה וקלשון" אולי הכי קשה לי להעלות על הדעת שילדינו, נכדינו ונינינו יראו עגלות ופרות רק בתמונות ובספרים וישמעו מהוריהם וסביהם סיפורים, שפעם הייתה לנו רפת גדולה ויש שיזכרו גם שהיה פר, איך שיחקו במתבנים, גלשו בכותנה ורקדו – הידקו במגדלי התחמיץ. המבוגרים בינינו ייזכרו, שלמדו בילדותם את נושא "הרפת" ולמדו לחלוב בידיים ב03.00 בבוקר, להאכיל את הפרות, להגמיע עגלות, לנקות את הזבל לערמות, לראות המלטות ולצפות בעבודות המזריע והרופא- בהמות. מוזר לחשוב שהקיבוץ שלנו יישאר בלי בליל הריחות, בלי געיית פרות, בלי המקום לטיולי הילדים, בלי ייצור החלב המקומי על מוצריו, בשינוי מפת הנוף שלנו – ללא ענף הרפת.
על אף שבני בילו אתי זמן רב ברפת הם לא עבדו ברפת החלב. אבל ארבעתם עבדו ברפת הבקר וזה אומר שבכל זאת משהו קרב אותם הכי קרוב לרפת. מאוד אהבתי את בחירתם.הרבה דברים משתנים אצלנו, הרבה נכסי עבר נגנזים או משנים פניהם בהתאם למציאות החיים המשתנה. אבל לי קשה לראות את חיסול הרפת שלנו בשלווה כזו, להרחיק מאתנו את נוף חיינו בקלות כזו. עבורי זה כמו ל'הוריד' את הברכה הגולשת או לעקור את שדרת הדקלים או להפסיק לשיר את "מעל המגדל סביב אשקיפה". עצוב לי…
שיהיו לנו זמנים טובים ונכונים – "שבוע טוב"!
שבועטוב 