20.2.16 י"א אדר א' תשע"ו
ראשית ברכות: להדר ליום הולדתו: חום, אהבה, שמחה, סמכותיות ואחריות. לגילך כבר צריך לתת כבוד ויקר, כי בגילך כבר צריך שיקול דעת, כובד ראש, בגרות לסגירת חשבונות עבר והרבה מאור פנים. בכל זאת 43 שנים! שתבוא עליך הברכה! שתשטוף אותך האהבה ונהרות שמחה לך ולמשפחתך הקטנה והגדולה. ולאורי בת המצווש:
קיקה חביבה ואהובה! היום יום הולדתך ה- 12, שאנחנו היהודים מכנים אותו בשם "בת מצווה" האומר שמהיום, חלות עליך לא סתם חובות אלא חובות שהן מצוות שהן בעיקר "עשה" וגם "אל תעשה". הקושי הגדול שלך יהיה במינון ובתזמון (זכרי תמיד שני מרכיבי חיים אלה) להתמודד עם כוחות השפע העוטפים, "מאיימים" ומפתים: הטלוויזיה, הסלולרי, האייפד ושאר מכשירי קסם מסיחי דעת, ושפע האפשרויות על סוגיהן, המשכיחים ממך את עצמך, ממחשבותייך, סביבתך החברתית, רצונותיך הגלויים והכמוסים, החוויות שהן רק שלך, הפינה שלך, את המקום שהוא שלך בלבד. אני מניח, שאת התשובה לכך מצאת כאשר התעוררת בבוקר וליד הפרחים, הבלונים והברכות מצאת מעין ספר נעול שעליו כתוב באותיות זהב "יומני"! ועליו מונח מפתח קטן. מין ספר בו תוכלי לכתוב ולנעול את כל מה שקורה לך מבלי שאיש, אפילו ההורים, או החברות הכי טובות, יוכלו לדעת מה את חושבת, מה ראית ומה עשית. הכל בינך לבינך וכל פעם שתרגישי צורך להיות לבד עם עצמך, יהיה לך את המקום הבטוח הזה. ואני כותב לך, לדוגמא, את הדף הראשון: "יומני היקר! היום אני בת 12. כמעט לא ישנתי בלילה מרב התרגשות. קמתי בהרגשת אושר, התלבשתי , התרחצתי, עיצבתי את רעמת שערי איך שבא לי, התעצבנתי על אמא שרצתה שאלבש חולצה לבנה חגיגית (היא לא מבינה כלום בתלבושת יום הולדת בבית הספר). בכיתה כל החברות והחברים שלי ברכו אותי וקיבלתי מתנות. התרגשתי נורא שהמורה ברכה אותי בתחילת השיעור ואמרה עלי דברים טובים כל כך. אני יודעת שמילים כאלה נאמרות רק בברכות, אבל דבריה הביכו אותי. כשיצאנו להפסקה x התקרב אלי ולחש לי "מזל טוב"! זו הברכה שהכי חיכיתי לה, הלב ממש דפק לי בחוזקה. לא התרכזתי היום בלימודים כי חיכיתי שהורי, שאני הכי אוהבת אותם וגם את אחי ואחותי הקטנה, יקחו אותי למסעדה לכבוד היום. מה שמעצבן, שאני צריכה להגיד כל הזמן תודה ולתת חיבוק וחיוך לנותני המתנות והברכות. בטח אצטרך שוב לשמוע מסבא את סיפור הבר מצווה שלו שלא חגגו ושקיבל מתנה ספר מהמשפחה שלו, ששמעתי כבר המון פעמים. אני סוגרת אותך עכשיו יומני היקר ומחר אמשיך…"
קיקה! אנחנו מאחלים לך מלבנו, שתקטפי את העולם כולו את האהבה ואת האושר, את השמחה, את הצחוק וגם את הרצינות לראות ולהבין את החיים. מחבקים ומנשקים את גומותייך! באהבה מאתנו!
רבים שמעו את רזי ברקאי בתכניתו היומית ברדיו "מה בוער" מתייחס לרגשות השכול של האימהות השכולות שלנו ושל אויבנו. למחרת שמעתי בגל"צ את השיחה בין אביו של הדר גולדין, איש דתי, שיודע ומכיר את התנ"ך, לרזי ברקאי שבו אמר בערך: "איך אתה משווה בין האימהות שלנו ואימהות המחבלים". והוסיף, שצריך להדיחו מגלי צה"ל וקרא לחיילים שלא להאזין לתחנה. אמרתי "איש דתי", כי כשאמר את הדברים, חשבתי על 'שירת דבורה' בה מתוארת אמו של סיסרא המצפה לבנה, שכבר לא יחזור. שימו לב, בשירת דבורה ששוררה אחר המלחמה מצאה הנביאה לנכון לציין את כאבה של אם סיסרא במילים: "בעד החלון נשקפה ותיבב, / אם סיסרא בעד האשנב. / מדוע בושש רכבו לבוא.
/ מדוע אחרו פעמי מרכבותיו?"
כך תיארה הנביאה את האם השכולה של מפקד האויבים לפני כשלושת אלפי שנים. אני בהחלט חושב שכאב השכול האישי של האימהות דומה מאוד גם אם מדובר באויבים.
נזכרתי שבלימודי ספרות, בבר- אילן, נתבקשנו לכתוב סיפור קצר על דמות מספר שופטים. כתבתי סיפור על כך שסיסרא לאחר תבוסתו, ברח דווקא לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני מאחר שהיה ביניהם רומן ממושך, (פרי דמיוני כמובן) הוא היה בטוח שאצלה ימצא מחסה מצבא ברק בן אבינועם. לאחר שהציעה את משכבם, השקתה אותו חלב על אף שביקש מים וכך, מותש, הרדימה אותו. יעל אשת חבר הקיני הרגה את סיסרא רק לכשהרגישה, שאם היא תיתן לו מסתור, יהרגו גם אותה. (זה בקיצור רב) בשיעור קראתי בקול את סיפורי ודמיינו לכם איזו מהומה עוררתי. "שבוע טוב"!
שבועטוב 