פסח
23.4.16 ט"ו ניסן תשע"ו
".. לכל אדם שנפטר יש יום זיכרון. יש הזוכרים אותו בליבם, יש המציינים אותו בהתכנסות משפחתית בבית הקברות. אך יש, לפעמים שההיזכרות בו חלה באירוע מסוים וזה מה שקורה לי שנה אחר שנה, בהיכנסי בליל הסדר לאולם הגדול. בערב החג, כשאנו יוצאים מביתנו, לבושים במיטב בגדינו החגיגיים, ההגדות תחת זרוענו, חיוך על פנינו, צועדים בחברת משפחתנו, נכנסים לאולם המואר, המקושט והחגיגי בו נערך טקס ליל הסדר, עולה בי זיכרון הורי, זיכרון טוב, זיכרון שמציף אותי געגועים. ברגעים אלו אני אוהב להביט בעיניה של אשתי, למצוא בהן את מבטה המבין והמרגיש במה אני מהרהר – בזיכרונות מ"הסדר של אבא", שידע לתת לנו את התחושה בחשיבות התכנסותה של המשפחה, של משפחת הקיבוץ ושל עם ישראל כולו." כך סיימתי את סיפורי "למה אני (כבר) לא אב הסדר".
פסח, הוא, אולי, החג המזוהה ביותר בעיני, במורשת אב לבנו – אבא ניהל את 'הסדר' 40 שנה ואני המשכתי אותו עוד 15 שנים. אני גם מודע לחוסר העניין המוחלט שלכם בו. מילות זכות לכם מצאתי דווקא בראיון המרתק שקיימתי עם פרופ' אביגדור שנאן לקראת פסח (ואני מקווה מאוד שצפיתם בו). אביגדור שנאן הוא אדם דתי. ליברלי, יהודי עם לב חם, איש חכם וידען בתחומי היהדות והישראליות, איש לשיחת רעים ומרצה מבוקש. בשיחתנו ("תגיד לי על מה לדבר כי אני יכול לדבר על פסח ארבע שעות רצוף") עסק בתמציות החג בכמה עניינים: ליל הסדר בראשיתו, היה בכלל חג לילדים וחלקיו היו: הקושיות, שנתנו הזדמנות לאב הסדר לספר את סיפור יציאת מצריים לילדים, כלל את השיר 'חד גדיא' המדבר על ההיררכיה בעולם, כל אחד מעניש ונענש… עד שיגיע "עושה הסדר" הגדול, כשבמהלך הסדר שותים ארבע כוסות. וזה היה כל טקס הסדר.
הפסח צוין לראשונה לפני כ- 2640 שנה, כשהמלך (הגדול) יאשיהו קיבל מהכוהן הגדול את סיפור "אגדת יציאת מצריים" וציווה על כך שחייבים לחוג את ציון האירוע מדי שנה. ההגדה תחילתה בתושב"ע, ומהמאה השישית לספירה בכתב ועם המצאת הדפוס – בדפוס. במרכז ההגדה: להיות בן חורין! תרגום המילה- להיות חופשי. בשיחתנו אמרתי לו שבעיני פסח הוא חג משפחתי ושאיפתי היא לשבת עם כל משפחתי סביב שולחן הסדר, אבל השנה, כל אחד מילדי הולך למקום אחר ואפילו שניים מהם נוסעים השנה לדרום לצימר ל'ליל הסדר'. הביט בי, כאילו שאינו מאמין למשמע אוזניו ואמר: "הם בני חורין (!) לעשות כרצונם, ואם הם קוראים קטע מהטקסט השייך להגדה, דיינו! על מה אתה מתלונן? עליך לברך!" כי זו תמצית 'היציאה ממצריים' להיות חופשי, בן חורין! רעיונית, כמובן שאני מקבל את העיקרון הזה, אבל… שאיפתי, שנסב יחד כולנו, כל המשפחה הגדולה לחוג את 'ליל הסדר', נותרה כשהייתה ומתנחמת באנחה בקטע של "בשנה הבאה…". המלווה בחיוך קטן.
"חג פסח שמח"!
וברגע האחרון : שמחים ומאושרים עם קרן ושיר להולדת הבן, חוגגים ועולצים עם גלי ורומי לקבלת האח, מע(א)ושרים עם הנכד ה- 15 ומברכים את משפחת בנצור מחותנינו.
עכשיו באמת נברך ונתברך ב"חג פסח שמח"!
שבועטוב 