21.5.16 י"ג אייר תשע"ו
שפע ברכות לשהם ליום הולדתה, שפע תקוות למימוש כל שאיפותיך, שפע איחולים שיהיה לך רק טוב, מעניין, משמעותי, נעים ובריא. המחול! היא דרך נפלאה להגשמת כל אלה, שתעצים את תחושת האושר והסיפוק. אוהבים אותך! ותמיד אתך!
מה שמציק לי:
כשנכנסתי לקפיטריה באוניברסיטה הופתעתי מהדממה ששררה במקום, זו ממש אותה קפיטריה שהייתה כה רעשנית, שהייתה בה המולה תמידית, דיבורים בקולי קולות משולחן לשולחן אפילו הוא בקציה השני. אלמלא הקפה הטוב שמוגש בה לא הייתי נכנס לתוכה מחמת ההתנהגות הסטודנטים והמהומה בין כתליה. השקט בו נתקלתי עורר בי את המחשבה שהיא ריקה מאדם אך כשנכנסתי פנימה ראיתי 25-30 גברים ונשים יושבים וכל אחד שקוע בסלולרי שלו. איש לא החליף מילה עם איש, איש לא הרים את ראשו, לא נשמעה אפילו לחישה, וגם אם מישהו אמר משהו למלצר בקול, הוא היה כאוויר בשביל היושבים בקפיטריה. איש איש וסלולרו. תופעה דומה אני רואה שהולכת ומתחזקת גם במהלך השיעורים. אנשים מקשיבים, לכאורה, להרצאות אך ראשם שקוע בסלולרי. ניכור ללא מאמץ. לפני זמן מה הוזמנתי לישיבה במקומותינו ונדהמתי, רבים ממשתתפיה עסוקים במהלך הישיבה בסלולרי שלהם, ז.א. עם עצמם. עברתי בחדר האוכל וראיתי, יושבים ארבעה חברים סביב לשולחן וכל אחד בסלולרי שלו. הוזמנו לסעודה ונדהמתי, גם בסעודה עצמה, רוב המשתתפים היו עסוקים לפרקים ארוכים בסלולרי שלהם כאילו סביבתם לא קיימת. אותי מצב זה מביך (על אף שאני מודה שלפעמים הוא מאוד יעיל), זה לא נימוסי, לא חברי, לא חברותי ובעיקר מחטיא את מטרת ההתכנסות. אני שואל את עצמי מילא, לא קוראים ספרים כי כל מה שאדם 'צריך' יש לו בסלולרי, לא כותבים, אלא בשפה סלולרית שהיא שפה מיוחדת וגם שפת סימנים. אני שואל מתי חושבים על דברים שאינם בבחינת כאן ועכשיו? ואין בכלל צורך בדיבורים והחלפת דעות? וכך גם בין הפרט למוסדות השירות שהוקמו למען ל"שרת" אותו. לא מזמינים אותו לשיחה אלא מסמסים לו, (ראו, דירתנו) הקשר האנושי וורבלי, המקובל בין בני אדם הופך למיותר. ומחר, אולי, גם בשיחה בין שני אנשים היושבים אחד ליד השני- למה לשוחח שאפשר לסמס? בעיני… השימוש בסלולרי בציבור הוא מעשה של חוסר כבוד וחוסר כיבוד האחר. הניכור שנוצר ויגדל עם הזמן, מטריד אותי, מביך אותי, מצער אותי בייחוד שאני יודע שזו "תרבות" ו"דרך החיים" שאני לא רוצה בה. אני לא מתכוון להטיף לאף אחד, שכל אחד ינהג כרצונו… זה רק חומר למחשבה.
"מה שמציק לי" השני קשור לראשון והוא: אי אמירת ברכת "שלום" בינינו. (וגם כאן אני לא בא להטיף אפילו אם זה נשמע כך).
עוד נקודת אחיזה להתפתחות הניכור בינינו. אתחיל דווקא בסיפור הקצרצר שלי על אבא:
"שלום"
אמצע תמוז. צהרי יום. במעלה השביל המוביל מחד האוכל לבית השימוש צועד איש לבוש בגדי חאקי. מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים גבוהים כמעט עד הברכיים. לראשו כובע. הרוח החמה והחזקה הרימה אל על מערבולות אבק. הוא הסיר את משקפיו וניגבן בשולי חולצתו. לפתע חלף על פניו בצעדים נמהרים חבר, שעל פי מהירות צעדיו נראה שהוא ממהר לבית השימוש שבקצה השביל. "רגע", קרא אחריו האיש והחבר היפנה ראשו לעברו, כשארשת פניו מביעה ספק מבוכה, ספק שאלה. "שכחת משהו", אמר האיש "אני?" שאל "מה שכחתי?" "לומר שלום!" אמר האיש. "שלום" פלט לעברו ופתח בצעדי ריצה לעבר בית השימוש. הרוח הרימה גל אבק נוסף. כשנכנס לצריף חדר האוכל התיישב על הספסל הצמוד לשולחן הראשון, הסיר כובעו ואמר לעצמו: "בחברה החדשה שאנו בונים כאן, כולם יגידו בסוף "שלום" ואפילו באמצע תמוז, בצהרי היום".
ברבות הימים האיש הזה היה אבי.
ב"תרבות החיים" שלנו, שנים רבות היינו מברכים בברכת ה"שלום", זה את זו וזו את זה במאור פנים (לפעמים ללא) על המדרכות, במקומות העבודה, בחדר האוכל, בהתכנסויות, באירועים וביומיום, כביטוי של התייחסות, של השתייכות, של שותפות חיים. לצערי הרב, אמירת ה"שלום" פוחתת והופכת למשהו לא מקובל, לא חשוב, לנטל. אתה חולף מול אנשים שאתה "אוויר" בשבילם, כמו לא קיים. האם גם זה מעיד על גידול ברמת הניכור בין החברים, בין הפרט לחברה ונותן סימנים בעתיד היחסים האנושיים בינינו? כדאי לשים לב שאפילו פרט קטן כל כך מצביע על צורת מערכת היחסים האנושיים שלנו.
אני כבר לא מסוגל להילחם על כך כמו שאבא נהג.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 