11.6.16 ה' סיון תשע"ו
כשיצאנו מהקולנוע כבר ירדה החשכה. צעדנו לכיוון מגרש החנייה, משוחחים על הסרט שראינו, עודנו מתווכחים מי היו הרעים ומי היו הטובים נכנסנו לחניון. פני נפלו – לרכב שלנו היו דבוקות משני צדדיו מכוניות, מאחור עמדה באלכסון עוד מכונית וכדי לצאת קדימה שטח התמרון היה מאוד צפוף. במציאות כזו אני מתחיל להתעצבן. הנסיעה של חצי מטר קדימה וחצי מטר אחורה תוך סיבוב חלש של ההגה ושוב קדימה ושוב אחורה הלוך ושוב גומר את סבלנותי. אני מתחיל להזיע, והגרוע מכל מתחיל להתייאש שאצליח לתמרן ולצאת מהמצב הלחוץ הזה. בעודי מתלבט אם נכון לחכות לסוף הצגת הסרט השנייה, שבעלי המכוניות יגיעו ויפנו לי את הדרך, תוך כדי תמרון הנראה כאין סופי, אני שומע קול מוכר: " אפשר לעזור לך?" אני מביט ורואה אותה ניגשת לרכב אומרת רק "צא, צא". נכנסת ותוך שניות מוציאה את הרכב למרחב, יוצאת ואומרת "אתה יכול לנסוע הביתה ותמסור ד"ש להורים ". רק אז הבחנתי שזו הייתה ליאן! המסופר כאן לא התרחש אבל בוודאות יתרחש! ליאנה יקרה, קבלי את מיטב איחולנו לקבלת רישיון הנהיגה אחר מסע מייגע שסופו הצלחה!
השבוע, ב-6.6.16 צוינו 49 שנים למלחמת ששת הימים. למלחמה פנים רבות ואוסיף זיכרון אחד משלי. נ. נפטר לפני שנתיים. רס"ן נ. היה מבכירי המפקדים באוגדה. נ. היה חבר שלי עוד זמן רב לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. נ. כבר לא היה חבר שלי אחרי המלחמה. וזה סיפור המעשה. המסע במדבר סיני היה קשה, מפרך, לוחץ ומלחיץ. ככה זה ביחידות תובלה כשממהרים, שנוסעים 24 שעות ביממה, כי צריך להגיע למטרה, וכשהרכב נתקע בהרי החול, מגיע טנק וגורר אותך אל מעבר להם. במדבר, ביום חום מעיק ואור מסנוור ובלילה הפוך, קור חודר וחשיכה מוחלטת. מה הפלא שאנשים מתחילים להתערער קודם בנשמתם ואחר כך בגופם. אין פנאי לעצור רגע, לגלות תשומת לב מיוחדת למישהו, "תשתה מים" זו הייתה התשובה למצוקות. "חכה, עוד מעט מגיעים" נאמר לנשברים ברוחם. לכל זאת נוסף גם המדבר שצפן בתוכו הפתעות שהביאו את האנשים למחשבות ומעשים מוזרים. זה מה שקרה גם לאיש המופת רס"ן נ. לאורך הציר נחשפו מדי כמה קילומטר בונקרים. הבונקרים האלה שמשו בעיקר כמחסני נשק מצריים. מדי פעם כשהשיירה הייתה נעצרת חיילינו היו נכנסים לבונקרים ולוקחים לעצמם נשק, שיהיה להם במלחמה ואחר כך בבית. בשלב מסוים, ישראל, המ"פ. שלנו, הטיל עלי לארגן את השמירה על פתחי הבונקרים כדי למנוע את הביזה הזו. אני הופקדתי על בונקר ענק. לא יכולתי למנוע כניסה אליו אלא רק לפתוח עיין על היציאה ממנו ומה עיני רואות? חברי הטוב, רס"ן נ. יוצא מחויך מהבונקר, בידו אקדח ובחגורתו אקדח. ניגש אלי ואומר לי בידידות חמה: "תראה מה מצאתי"! אמרתי לו: "תחזיר אותם למקום" והוא עונה לי: "אין סיכוי בעולם" ואני אומר לו: "תחזיר את האקדחים, אני לא נותן לאף אחד לבזוז כאן" ואז הוא אומר לי ברוגז: "מי אתה שתגיד לי מה לעשות" . אמרתי לו בשקט, כמעט בלחש: "נ. אל תשכח מאיפה אתה בא, אתה מדבר תמיד על דוגמה אישית, אתה מפקד גדול ונותן דוגמה לחיילים ואני סתם סמל שאומר לך: "לך תחזיר את הנשק!, עכשיו!" אחרת איידע את כולם מה גנבת, עד מפקד האוגדה אגיע ואספר שהיית בין הבוזזים". בכעס עצום ממש צעק: "אנחנו עוד ניפגש אחרי המלחמה"! הסתובב לבונקר והחזיר את האקדחים. נפגשנו אחרי המלחמה הרבה פעמים בכנסים ופגישות בצבא, משרדנו היו קרובים וחלפנו זה על פני זה פעמים רבות, אך מאז נ. לא דיבר אתי, לא החלפנו מילה גם אחרי שהייתי מברכו לשלום!
זה סיפור קטן נטול השפעה ואפילו נטול חשיבות על המלחמה , זה פן אחר, פן מכוער ממלחמה מפוארת, שאני לא שוכח משום מה. תמיד אומרים שבמלחמות זוכים לחברים שהופכים לאחים ממש והנה סיפור אחר לחלוטין, בו איבדתי חבר נ. נפטר לפני שנתיים. באתי להלוויתו כדי לחלוק לו כבוד אחרון, כי נ. היה פעם חבר שלי. "שבוע טוב" וחג שמח!
שבועטוב 