22.10.16 כ' תשרי תשע"ז
ברכות חמות, לוהטות לשיר ביום הולדתו ה- 40. וברכות חמות גם לנו ביום הולדתו. ארבעים שנה זה לא סיפור קטן, זו חתיכת היסטוריה אישית ומשפחתית וגם לאומית ועולמית שאינך יכול להתעלם מכך. מבחינה אישית מילד לאב לילדים. משפחתית, לאחריות כוללת לא רק לילדיך שלך ולחבריך אלא גם להוריך. בגיל 40 בן אדם נוטה לדאוג לכל, פרט לעצמו ואני בא לייעץ לך שלא להזניח את עצמך. נכון, היום אתה עטוף באהבה ממשפחתך הצרה והרחבה ומחבריך וסביבתך. האיחול הגדול ביותר הוא שתמיד תשרור סביבך אהבה גדולה ושמחה גדולה והרבה אושר ונחת. לא יכולתי להתעלם מתאריך יום הולדתך העגול, ואת הברכה כבר אשא באירוע משפחתי שנערוך לך.
"שבוע טוב" מספר 244 מסכם חמש שנים של כתיבה רצופת אהבה אליכם, (לא הרגשתם בכך?) ניסיון ליצור ערוץ נוסף, מיוחד וייחודי בינינו, משפחה וכמה חברים. אמנם הוא חד צדדי (מצדי) אבל אני מרגיש שהפך כבר ל"מוסד".
אני יודע ש"מוסד" המציין את יובלו, חודש לפני האירוע, מפיץ בין קוראיו, בקשה לשלוח לו ברכות ואיחולים להמשך הדרך. אני מסתפק בכך שאתם שואלים מדי מוצ"ש: "לא קוראים היום את שבוע טוב"? זו מחמאה ענקית בשבילי. בחמש שנים, יש 260 מוצ"שים ז.א. שרק ב- 16 מוצ"שים לא כתבתי (טוב, כמה טיולים בחו"ל במשך השנים האלה). אבל כל "המפעל" הזה לא היה יכול להתקיים בלי רעיה העורכת 'הרעיונית' שלי, מסירת המוקשים והמהמורות שלי וניסוחי הלשון לשפתי הדלה (שחוקרי עמלה יוכלו למצוא את תיקוניה בתיק שמור מיוחד). ולתימור, הדואג ליצור את המסגרת היפה בעיצוב הבלוג במסירות והתמדה. המון תודה לכם. בלעדיכם, כמו שאומרים, אנא אני בא?
כיון שאנו מצויים בחוה"מ של חג הסוכות, אסיים בסיפור קצר על "חג סוכות מוזר" שחוויתי במלחמת יום כיפור.
חג סוכות מוזר מוקדש לברוך ממן. ז"ל.
אני רוצה לספר לכם על חג הסוכות הכי מוזר שחגגתי בחיי, שאירע לי במלחמת יום הכיפורים לפני 43 שנים. במלחמה לא חושבים על חגים, חושבים רק על מה שאתה צריך לעשות וכך היה. כשחזרתי בערב סוכות מהפעילות בה השתתפתי, הלכתי לאוהל ששימש כחדר אוכל, אכלתי משהו וחיפשתי קצת שקט. את השקט הזה מצאתי בקבינה של המשאית של בארוך ממן. הירח הבהיק במלואו וכך מצאתי את המשאית שלו בקלות בין עצי האקליפטוס. פתחתי את הדלת וראיתי שקירות הקבינה מקושטים בענפי אקליפטוס. ליד ההגה ישב ממן והחזיק בידו בקבוק יין וספר תנ"ך. "מה זה"? שאלתי, לא זכרתי בכלל שאנחנו בערב סוכות, והוא השיב: "הערב ערב סוכות! בדרך למאהל אספתי כמה ענפים ובניתי לי סוכה בתוך האוטו. סוכה יפה בניתי" חייך אלי. ממן בא לארץ עם משפחתו ממרוקו כשהיה בן חמש, משפחה מסורתית. הוא ישב ושתק, שפתיו מלמלו משהו ואז פנה אלי: "אני חושב עכשיו על אבא. הוא עומד לבדו בבית הכנסת ומתפלל לאלוהים. עצוב לי שהוא לבד, כל בניו מגויסים למלחמה. אני חושב על אמא העומדת ומביטה בו מעזרת הנשים כשלידה אחיותי ואשתי ומתגעגע עליהם מאוד". הוא פתח את בקבוק היין מזג לו ולי כוסית. ברך ברכה ואמר: "ספר לי מה עושים אצלכם בקיבוץ בחג סוכות, איך אתם חוגגים"? סיפרתי לו על חג סוכות שהוא יותר חג אסיף אצלנו, תיארתי לו איך כל הקיבוץ יושב על הדשא הגדול מול הבמה ואיך מתנהלת מסכת הריקודים, מריקוד כפות התמרים שרעיתי כבר רוקדת אותו המון שנים ועל ריקוד הסכך של הילדים וריקוד העבודה וריקוד המים, סיפרתי לו על שיירת העגלות הקטנות המובלות על ידי טרקטור ועליהן ילדים המספרים על הישגי ענפי המשק ומברכים אותם ואני, כן אני, מוביל אותה עם טרקטור קטן שצבעו ירוק כבר שמונה שנים ותמיד לוקח אחד מילדי על הברכיים, סיפרתי לו שהטקס רצוף ריקודים וקטעי קריאה מהמקורות וגם מהווי ההתישבות העובדת ואז שאל: "ומתי אתם הולכים לבית הכנסת"? רציתי לומר לו שאני לא מאמין באלוהים אבל אז, בדיוק ברגע זה, כשרציתי להסביר לו שאנחנו בקיבוץ שמים את הדגש על חג האסיף אך כלולים בו גם כל סממני חג הסוכות כמו ארבעת המינים, פסוקים מהמקרא ועד תפילת הגשם. ואין סתירה בין חג הסוכות לבין חג האסיף החילוני שלנו, קראו לי לצאת לאיזו פעילות והבטחתי לו שאחזור ונמשיך את טקס סוכות האינטימי של שנינו אבל זה לא קרה. כשחזרתי לפנות בוקר בארוך כבר יצא למשימה שלו. אז הלכתי לישון. אני לא אוכל לספר לכם שחגגתי את חג הסוכות של אותה שנה, אבל היה לנו משהו סמלי צנוע, חג קטן שחגגנו שנינו בזכותו של בארוך ממן, אפילו בעת המלחמה הקשה ההיא.
"חג שמח" ו"שבוע טוב"!
שבועטוב 