24.12.16 כ"ד כסלו תשע"ז
בתנ"ך, מסופרים סיפורים שונים על אותן דמויות ואירועים שהם דומים, שנכתבו כנראה על ידי סופרים שונים ואפשר שגם בתקופות אחרות. (למשל: השוני בתיאור יצירת האישה, ב'בראשית' פרק א' ובפרק ב') ולדוגמה: סיפור דינה , אין ויכוח, שדינה הייתה קורבן למאבק אלים בין גברים. התקופה… יעקב ובניו חוזרים ממצריים ומתיישבים באזור צפון הגדה (של היום). לא רחוק משם קיימת קהילה של החברה הכנענית.
סיפור מס' 1: שכם חוטף את דינה ואונס אותה. יעקב ממתין לשוב בניו מהשדה ומעדכן אותם במתרחש. האחים שמעון ולוי יוצאים למבצע נקמה, מחלצים את דינה והורגים את חמור האב ואת בנו שכם. יעקב, מגנה אותם על המעשה שעשו. סיפור מס' 2: שכם מתאהב בדינה ומביע באזני חמור אביו את רצונו לשאתה לאישה. חמור, כמקובל, מבקש מיעקב את ידה של דינה ומבטיח לו כי הנישואים הללו יהיו פתח לחיים משותפים של שתי החברות, העברית והכנענית. בני יעקב מערימים על חמור ומתנים את נישואי שכם ודינה בכך שכל תושבי העיר יימולו, בבחינת "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה"). והתושבים מסכימים לתנאי. בני יעקב מנצלים את מצבם החלוש והכאוב אחרי 'הברית' והורגים את כולם. יעקב מגנה אותם בחריפות. ולפרשנות: בסיפור הראשון ברור ששכם הוא האיש הרע, אין בסיפור הזה איש טוב, אפילו לא אמירותיו הקשות של יעקב לבניו. בסיפור השני ברור שבני יעקב הם הרעים, הם פועלים במרמה ובאכזריות. מול האלימות שלהם, חמור ושכם מתוארים כאנשים נדיבים ונורמטיביים שבאו בכוונות טובות לממש את בקשתם. לפי המתואר, אנשי העיר נהגו באדיבות ובהכנסת אורחים מכובדת ובני יעקב הכשילו את המהלך ללא סיבה מיוחדת. זו דוגמה אופיינית לגישות שונות בתכלית בין כותבי התנ"ך. אם תקראו את הפרק בתנ"ך, תיווכחו בעצמכם איך שני הסיפורים באים לביטוי בסיפור אחד.
לעניין אחר לגמרי שמדיר את מנוחתי. השבוע, בשתי הזדמנויות שונות עלתה בפני השאלה: מהי תרבות בכלל, מה חשיבותה ואיזה ביטוי יש לה בחיינו כאן. הראשונה, הייתה בדיון על חלוקת שטחים ב'בית הגדול'. בדיון נאמר: כדי להוסיף שטח למשרדים יש לצמצם את שטח הספרייה. "מי צריך היום ספרים"? נאמר, "כמה אנשים באים בכלל לספרייה"? וכד'. השנייה עסקה בהתייחסות לתערוכות ציור/פיסול המתחדשות אחת לחודש בפואייה. אנחנו באים לכל אירוע השקת תערוכה ויודעים מיהם הבאים הקבועים. כשהמלצנו, בחדר האוכל, לחברים ללכת ולראות את התערוכות שמענו הערות כמו: "מי בא לראותן פרט לבאי טקס הפתיחה"? "לשם מה לקיים כאן תערוכות"? שתי הערות בנושאים אלה הביאו אותי להרהר בנושא מקומה של התרבות בחיינו, לחשוב על איזה ערכים איננו מוכנים לוותר. זה נשמע קלישאה, אבל אין כמו חיי תרבות מגוונים כולל מוזיקה, משחק, מחול, אמנות פלסטית סרטים, וידאו, ספורט כדי ליצור השראה לבן אדם, להתעלות מעבר ליומיום השוחק, לאסתטיקה, לחינוך לערכים חברתיים של הזדהות, להבנה והקשבה, סבלנות וסובלנות, הרחבת אופקים, העשרה אישית ולימוד. בלעדיהם עולמנו הרוחני מתמעט, ונעשה רדוד. אנחנו לתומנו חושבים, שצריך לעודד צעירים ומבוגרים שיקראו יותר ספרים, לחנך את הילדים להבנת האמנות הפלסטית, לקחת אותם לתערוכות בפואייה, כדי שיחשפו לעבודות המוצגות, להסביר ולהשיב על שאלותיהם. (מי שמבקר במוזיאונים בערים, לא יכול שלא להתרשם מכך, שכיתות שלמות בכל הגילים, באות לראות ולספוג אמנות).לכך מצטרפת המגמה המתרחבת, שכדי להיות "אין", יש לשיר באנגלית(!) ואף אחד לא שואל אם השפה העברית כבר לא מספיק מבטאת את זמרינו בהופעתם לפני הציבור. על ערכים אלה אסור לנו לוותר! זהו מותר האדם מהבהמה. כי בלי חיי תרבות ויצירה, (אפילו בכיסך הסלולרי המשוכלל ביותר), יהיו חיינו דלים ורדודים. האם הגזמתי? תחשבו על זה.
חג אורים שמח!
"שבועטוב"
שבועטוב 