11.3.17 י"ג אדר תשע"ז
לנואי ביום הולדתה אלף נשיקות! השנה שחלפה הייתה כל כך נהדרת עבורך, פיסגתה הולדת תומר! מאחלים לך ש"הכל יהיה כרצונך" (והרי כך יהיה) שהאהבה תהיה נר- תמיד למחשבותייך ומעשייך ומאיתן האיתנות… לחשוב איזה שינוי הסבה לנו הולדתך שלך, הנכדה הראשונה, וממך זכינו לקבל את הנינה הראשונה.. מה צריך יותר. שווה להגיע לגילנו וכרגיל… אנחנו נכונים תמיד לקריאתך!!
בעוד משה נושם בקושי ונושף בעת העלייה הקשה להר סיני הוא שומע את קול אלוהים אומר לו: "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תיקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם: זהב וכסף ונחושת ועד.. עצי שיטים ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". נכונותו של אלוהים "לשכון בתוכם" אינו דבר מובן מאליו, ולכן נדרש מהעם מאמץ גדול להכין את משכנו (כאן בא פירוט החומרים הנדרשים) ולשם השגתם יש לגייס תרומות גדולות. אגב, שימו לב שאין כאן דרישות רוחניות מצדו של אלוהים, כמו סלקו את האלילים, העמיקו בלימוד תורה או קיום מצוות, כל הדרישות הן חומריות ומעשיות לחלוטין לבנייתו בפאר ובהדר הראויים לו בבואו למשכן. לכן הפרשה קרויה "תרומות".
תרומות אמרנו, תראו איך הדברים מתקשרים למציאות חיינו. שנים רבות הקיבוצים מוצפים בפניות לתרומות למטרות שונות ומשונות. לפני 15 שנים כשהייתי מזכיר, עשינו סדר וקבענו שהקיבוץ תורם לאלו"ט, למגן דוד אדום ולעוד מוסדות מוכרים. ביקשנו, שכל פנייה לתרומה תופנה למזכירות ושהיא תחליט לגופו של עניין ולא לגופו של ה"מתרים" וכך היה. היום שמרבית הקיבוצים מופרטים, לא קיימת יותר כתובת מרכזית ולכן פונים לחברים באופן פרטי בקיבוצים השונים אבל אנחנו… עדיין לא הופרטנו ויש דיין! לאחרונה אנחנו מוצפים בפניות פרטיות של חברים מעל לוח המודעות או אפילו ב"דף", לתרום, (שלא לדבר על הבקשות בטלפון) וכך הפכנו, במידה מסוימת, לכתובת ללחץ חברתי מתון. לאחד יש חבר במצוקה… לאחר יש קרוב בקשיים… תתרמו! הרי יש לכם כסף!. התופעה הפכה פשוט לשנור. רבים מביטים על זה בבחינת 'למה לא'? אני כנראה נותרתי בתפיסה קיבוצית אחרת, ויודע שהתגובה עליה תהיה "מה אכפת לך". אז לא אכפת לי, רק לא נראה לי הנוהג הזה. לא הייתי עוסק בכך אלמלא פרשת 'תרומות'. כמה שהתנ"ך הוא ספר אקטואלי.
ולחג הפורים. לפני שנה עסקנו בכיתה בנושא: מה קרה באמת בשושן הבירה. והנה קם איש אחד מבוגר מאוד (גם אני מבוגר אבל הוא יותר) ואמר: "גם היטלר היה המן ואני רוצה לקרוא בפניכם משהו לחג פורים": הוציא דף מכיסו והחל לקרוא:
מחנה ריכוז 'גרוס רוזן' ליל חג פורים 1944.
האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם. אולי, איש לא זכר שהיום חג פורים. גם מי שזוכר האם היה לו כיצד לחגוג? שמא יטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין לעצמו שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אמא? שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק: יהודים יקרים, הלו חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל אבל בורא עולם ראה את צעקת בניו והציל אותם והמן הרשע נתלה על עץ. אחי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה, לא המן שמו, אלא היטלר יימח שמו אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרבה וסופו של היטלר יהיה רע ומר כשל המן! חיזקו ואימצו, עם ישראל חי!"
כשסיים לקרוא התיישב בכבדות בכיסאו ומלמל משהו כמו המן והיטלר הם אותו דבר. המרצה שאל אותו איך ידעתם שם בכלל מתי חג פורים? אבל לא זכה לתשובה. האיש ישב מותש, ראשו מורכן וידיו רעדו.
אצלנו פורים נראה לגמרי אחרת, הוא חג שמח! מי בתחפושת ומי בעליצות, מי בריקודים, מי בכיבוד ומי במשקה. כולם שרויים בשמחה וצהלה 'עד לא ידע'!
שיהיה לכולם חג שמח ו"שבוע טוב"!
שבועטוב 