3.6.17 ט' סיון תשע"ז
לא התאכזבתי משידור התכנית ב"כאן" בה השתתפנו. היינו מוכנים לכך שהעורך והמפיק יבחרו בקטעים המתאימים להשקפתם. את הערותי לתכנית אמרתי להם בשיחה טלפונית. בשבילנו העיקר לא היה שהצופים יראו וישמעו אותנו, אלא כי ניתנה לנו חוויה משפחתית נדירה. יושבת מרבית המשפחה ומשוחחת לא על חיי היומיום והשגרה אלא על נושאים עקרוניים של חיינו, החיים בקיבוץ, הפרט והחברה תרבות ועד עתיד אישי ועתיד המדינה. זו הייתה שיחה (בעזרת המנחים) שאני מאחל לכל משפחה עבורנו זה היה הרבה יותר משמעותי מכל הכתבה.
ולנושא אחר לגמרי שאינו "רגל" או אירוע בחיי עמנו ואפילו אין לו נגיעה לפרשת השבוע. טיוטת הכתוב כאן נכתבה כבר באפריל, אך "לחצים שונים" גרמו לדחיית פרסומו. ב- 19.4.2014 הלך לעולמו במקסיקו, הסופר האהוב עלי גבריאל גרסייה מארקס שכינויו בפי העם היה גאבו. ברצוני להקדיש כמה משפטים לזכרו ביום הולדתו ה- 90. גרסייה מארקס הוא אחד מגדולי הסופרים בעיני, מאז קראתי את ספרו "מאה שנים של בדידות". זה הספר הטוב והמרתק שקראתי (מאז שקראתי את הספר "מחניים" של פרנץ מולנר בהיותי בן 8). ואחריו באו הספרים "אהבה בימי הכולירע", "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ו"אין לקולונל מי שיכתוב עליו" ועוד רבים, שהוכיחו את גדולתו כסופר, שיודע לספר סיפור ולעטפו בקסם מיוחד. סגנון כתיבתו נקרא ביבשת עליה כתב (מרכז ודרום אמריקה) סגנון "הריאליזם הקסום". בכל ספריו הוא מהלך על קוראיו איזה קסם מרתק. כדי שתקבלו מושג על תפוצת ספריו, בישראל נמכרו 120 אלף עותקים של "מאה שנים" (בעולם 50 מליון) ו100 אלף "אהבה בימי הכולירע".
גרסייה מארקס נולד בעיירה אראקאטאקה שבקולומביה. גדל בבית סבו (הקולונל מארקס) וסבתו עד גיל תשע. זה היה בית פתוח אליו באו בני דודיו, אחייניו, נכדי הסבים ואפילו בניו הלא חוקיים של הקולונל. כיון שנחשב ל"תינוק הבית" סבתו ודודותיו ספרו לו סיפורים דמיוניים מופלאים. חוויותיו מימים אלה השפיעו מאוד על כתיבתו. כל ספריו, אמר, עוסקים תמיד בנושא אחד שקרא לו" "אהבה ושדים אחרים". כל ספרי, אמר: "הן פנים שונות של אותו סיפור". רק בגיל תשע הצטרף להוריו ואחיו, למד משפטים והפך לעיתונאי שתפקידו הביאו לספרד ומקסיקו, וכיהן גם ככתב חוץ ברומא, פריז, ברצלונה, קראקס וניו יורק. ב1971 חזר לקולומביה מולדתו. ב- 1982 קיבל את פרס נובל. נפטר ב2014 במקסיקו מסיבוכי דלקת ריאות ואפרו הועבר לבקשתו, למולדתו. ספרו המפורסם ביותר "מאה שנים של בדידות" מתחיל כך:
"שנים רבות לאחר כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדייה מול כיתת היורים. ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח. מקונדו היה בימים ההם כפר של כעשרים בתי חומר וקני- פרא שנבנו על גדת נהר שמימיו השקופים זרמו בערוץ של חלוקי- נחל לבנים וענקיים כביצים טרום היסטוריות".
תשאלו למה אני מספר עליו? כי הוא סופר ייחודי נפלא בקנה מידה עולמי ואל תחמיצו את חווית קריאת ספריו.
"שבועטוב!"
שבועטוב 