16.9.17 כ"ה אלול תשע"ז
ברכה חמה לג'ני ליום הולדתה. אם באיחולים, עסקנו – אז שתצליחי בכל, בעיסוקיך, במשפחתך, ובמימוש רצונותיך. אם בברכות, אז 'תבורכי מנשים' או 'אשת חיל מי ימצא'.. ואת נמצאת! אם נוסיף אהבה, בריאות טובה והרבה שמחה, תאמיני לנו, בגילך לא צריך יותר!
בחודש אלול, שהשבוע האחרון בו מכונה "סליחות", הוא שבוע שבו להבנתי, אפשר להעלות נושאים ורעיונות והרהורים מבלי שיהיה לך אינטרס כלשהו, אלא שיהיו דברים מהלב. בחרתי בכמה הערות לאופן חידוש הבית הגדול. ביקרתי בו מספר פעמים, נוכחתי בטקס הפתיחה המכובד ואין מה לומר, המוצג יפהפה בחוץ ומבפנים, ממש יופי מסנוור. גילוי נאות: גרתי כחניך בכל ארבע הקומות בשנים 1946-1950. חזרתי לרכז את המוסד שוב בשנים 1977-1984ומשרדי שכן בו. רעיה התחנכה בו מ1950-1956 וחזרה כמטפלת ומחנכת שוב ב- 1971. כעבור 20 שנים עשתה הסבה לספריה, ושם היא עובדת עד עצם היום הזה בו יתאחדו הספריות. כל זאת רק כדי שתבינו את עומק המעורבות שלנו בימי "המוסד החינוכי" ובימי "שומריה". כבר אמרתי שהבית על הגבעה יפהפה, לבן, מבהיק, ממש כמו בשנות ה- 30 של המאה הקודמת. אבל לכל קנקן יש גם תוכן, נכון שהתוכן השתנה – לפחות בחלקו הממסדי ואיתו הרוח… שככה הרוח המיוחדת שפעמה בבית זה. ואיתה שרשי המסורת שהיו בו. אומרים שיופי משכר, חז"ל קבעו ש"הבל היופי ושקר החן" ואנחנו נשבינו. לאן פנתה ה"רוח" הזו? אתייחס לעניין פינת זיכרון. למעלה מ- 40 בוגרי מוסד נפלו במלחמות ישראל וביניהן. ולא נמצאה פינה להנציח אותם (מזל שרעיה לא וויתרה ובספרייה שתקום יישמר "חדר דני"). גם בבית שהלך ונסדק, על הקיר בקומת מעבר היה מוצב תבליט ברונזה או נחושת עליו היו חרוטים שמות חמשת בוגרי המוסד שנפלו במלחמת השחרור וגם לו, כנראה, לא נמצא מקום. או למשל ציון זיכרון קטן להפגזה האיומה שהבית ספג במערכה על משמר העמק ב- 48. איך זה שמתקופת 'שומריה' (50 שנה) השוקקת והסואנת אין בבית זכר אפילו לא בתמונות המוצגות, וכל מה שמציין את העבר בבית, שרחש חיים סוערים במשך יותר מ- 80 שנה, הוא "מתקן למגבות". לא נמצאה פינה לשים בה מפה/שרטוט/תבליט או דגם, לבית ולמה שהיה בתוכו, למתבונן, עושה רושם שלא הייתה הבנה מספקת לחשיבות שמירת המסורת רבת השנים מול הפונקציונליות ה"חדשה". תקנו אותי אם אני טועה.
יכול להיות שכך צריך להיות, שזו דרך החיים. מוחקים את הישן/הקודם ועושים חדש, בבחינת "ישן בפני חדש תוציאו". "קה סרה סרה" מה שהיה היה. תגידו שבית המוסד בכל זאת אינו ה'בית הראשון' או 'בית שני' שיהודים בוכים עליהם עד היום… אבל, אולי, במחשבה שניה עוד אפשר לתקן? ואומר השיר:
"אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעיין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדיין
מי מבוע / מי תהום / ומי נהר."
כל זאת הקדמה מצויינת לדיון (שיהיה או לא) על הריסה/שיחזור/שיפוץ/בניה של מרכז הקיבוץ. ושלא תגידו שלא אמרתי לכם: אני אשכב לפני השופל כשיבואו להרוס את הברכה הגולשת ואזמין את כולכם… וגם את תומר, להצטרף אלי.
בשבוע הבא אחרי ראש השנה הבעל"ט, נחזור למקורות. ונתברך!
"שבוע טוב"! "שנה טובה"!! "בריאות והרבה שמחה"!!!
שבועטוב 