18.11.17 כ"ט חשון תשע"ח
השבוע מלאו 45 שנים למותה של אמי ואני מקדיש את גיליון ה- 300 לזכרה. הייתי רוצה שתקראו ותשמרו אותו, כדי שילדיכם, נכדיכם, ניניכם ו…, בבואם לערוך את תולדות המשפחה, את עץ המשפחה, בכיתה ו' או ז', או כדי לדעת, יכירו את סיפור החיים שלה, של הלה (חיה) מרנהולץ- גורדון, אמא שלי.
"שבע נפלה וקמה"
אמא נולדה שבע פעמים וכמעט מתה שבע פעמים, עד שהשביעית הכריעה אותה. אימא נולדה ב – 6.9.1903, עם מום בליבה. הרופאים לא נתנו להוריה תקוות גדולות שתאריך ימים, אבל היא גדלה כבת לתפארת על אף החשש התמידי לחייה.
אימא נולדה ומתה עם החלטתה לעלות לארץ ישראל, להצטרף לאבא בקיבוץ הצעיר על אף איסורי הרופאים לחיות במציאות של תנאי חיים קשים כל כך. כאשר יום אחד איבדה את הכרתה וגופה קרס בעבודה במשתלה, היא כמעט מתה. חודש ימים שכבה ללא תזוזה במיטתה ואז, נולדה מחדש. ביום בהיר אחד קמה, כאילו ליבה לא עבר אירוע וחזרה לעבודתה. באותה תקופה גמלה בה ההחלטה, להביא ילד לעולם. רופאיה ומשפחתה הסבירו לה חזור והסבר שליבה לא יעמוד בלידה, אבל אימא ידעה בדיוק מה נכון לה. בעקשנות ובנחישות עמדה על זכותה להיות אם ככל האימהות. הלידה הייתה קשה מנשוא ושוב כמעט מתה. בזכות הרופאים, בזכות אבא ואולי גם בזכות הבריאות הטובה בה ניחן הילד, עמדה מול המוות וגברה עליו גם הפעם.
במוות הרביעי מתה נפשה, לא גופה. ממנו, כבר לא החלימה אף פעם: השמדת משפחתה הענפה בפולין במלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה. תחילה רק שכבה על מיטתה ובכתה, אחר כך הילכה בחצר הקיבוץ ופניה באדמה, לא חייכה ולא צחקה ואפילו לא שמחה יותר, לא במשפחתה הקטנה ולא במשפחת הקיבוץ הגדולה. ושוב נולדה מחדש כשקמה והחליטה שמהיום ואילך אני, האישה הקטנה , אעזור לכל מי שזקוק למעט תשומת לב, לשיחת נפש, לחום. כך הביאה לביתה חברים וחברות שאבא והבן היחיד לא סבלו להימצא בחברתם – והייתה יושבת ומשוחחת איתם שעות ארוכות. בעבודה הייתה המחסנאית של יחידת הפלמ"ח ששהתה בקיבוץ ודאגה לא רק למחסורם בציוד שוטף, אלא הייתה להם לאוזן קשבת. לבעיות היומיומיות, לאהבותיהם הנכזבות לדאגה להורים החולים ולגעגועיהם. באותה תקופה הרגישה ביכולתה לתת לאנשים ולתרום לאלה שחיים בינינו קצת שלווה ורגעי בית. המוות הרביעי לא עזב אותה לרגע וכתשובה לו, בעוז רוחה החליטה להביא עוד ילד לעולם. "כולם מתו לי אולי הילד שייוולד לי, יביא לי פיצוי דל ומזור לפצע שלא מגליד ולא יגליד" הייתה אומרת. שוב הרופאים מזהירים אותה שליבה לא יעמוד בלידה, שאין לה כל סיכוי לשרוד. היא לא ניסתה להסביר להם, שהילד, הוא התשובה היחידה שנותרה לה מול השמדת משפחתה ודבר לא ימנע ממנה להביאו לעולם. חודשי הריונה היו חודשי האושר הגדולים שלה, היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, החודשים חלפו עליה בבריאות טובה והחיים השמחים כמו שבו לפקוד אותה, תקופה של חיבוקים ונשיקות, טיולים ביער ובחצר המשק. התעניינות בלי גבול בכל הנעשה בכל כך הרבה אהבה וגאווה.
באחד הימים, בזמן ההוא, באתי אליה בוכה ומיבב "כי מישהו הרביץ לי" אחרי הליטופים המרגיעים אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח שלה: "בתורה כתוב ואהבת רעך כמוך, את המשפט הזה כמובן שאי אפשר לממש אבל חז"ל אמרו: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שייעשה לך ואת המשפט הזה אפשר וצריך לקיים"!. לימים, כשגדלתי, כתבתי את המשפט הזה במסגרת מאמר לעיתון בית הספר ואבא, שהיה מנהלו, היה גאה בי מאוד על כך.
בלידת אחי, אימא כמעט מתה. הרופאים התרוצצו סביבה לייצב את דופק ליבה ואת יתר המערכות שכמעט קרסו והצילו אותה. לא היה אדם מאושר ממנה בעולם בהחזיקה על ידיה, בקושי, את תינוקה החדש השמנמן. על פניו נראה כי שחור ליבה וכאביה חלפו ורק כשהייתה לבדה עמו הייתה מדברת אליו פולנית ומספרת לו על מי שלא יכיר לעולם על הסבים ועל הדודים ובני הדודים.
המוות השישי היה, גופנית, הקשה מכל וכמעט גרף אליו גם את אבא הפעם הלב חדל מפעום הוא נסתם וגרר אחריו סתימה במוח ושיתוק במחצית גופה הצנום. לאמא עשו את ניתוח- לב- פתוח השביעי בארץ. הניתוח הצליח ואימא נולדה שוב. אחר הניתוח שכבה חודשים בבית החולים. אט-אט החלה לחזור לעצמה, חזרה לדבר תחילה באידיש בלבד אחר כך גם פולנית ובסוף גם העברית חזרה להיות שגורה בפיה. חזרה להלך כשרגלה המשותקת החלה לתפקד ואפילו חזרה לעבוד ליד מכונת התפירה כשידה המשותקת משתפרת מיום ליום. ההחלמה הייתה איטית ביותר, כל יום חל שיפור קטן.
כבר אפשר היה לנהל שיחות קצרות וכבר הגישה לאורחיה כוס תה בעצמה. אבל מה שהחזיק אותה בקשיים הפיזיים היומיומיים יותר מכל, הייתה האהבה הגדולה בינה לבין אבא. לנו, אימא כבר הייתה דמות אחרת. קטנה, רזה מאוד, שבירה, קצת כפופה, הולכת לאיטה ורק בפניה ניכר כל סבלה ותסכוליה. החיוך הפך לחצי חיוך החיבוק היה הנחת יד בלבד והכי כואב שאתה רואה כמה היא רצתה להיות היא. בשיחות עם אבא על מצבה, שיחות בהן היה ממש בוכה לידי היה אומר: "צר לי, כל כך צר לי שהבן הצעיר שלנו לא יזכור ולא יכיר את אימא במיטבה כפי שהייתה לפני המחלה". אימא לא נשברה אף פעם כי הייתה אישה מאוד אופטימית והמשיכה לנהל את חייה הרגילים, כאילו לא היא זו שחזרה מהעולם הבא בו הייתה רק לא מזמן.
מהמוות השביעי כבר לא נולדה מחדש. מספר שנים לאחר שחזרה מהניתוח הופיעה בביתנו אישה. הסתבר, שהיא הייתה השריד האחרון של משפחתה שנותר מהמלחמה. אימא נצמדה אליה, עטפה אותה באהבה, טיפלה בה ובבנה היחיד ודאגה לכל מחסורה. לשמחתה לא היה קץ כשהתקשרה לגבר ועוד קיבוצניק וכלל לא היה אכפת לה מיהו, העיקר שתהיה מסודרת בחיים ורק אבא היה אומר עליו כשהיא אינה שומעת: "הוא לא חכם גדול ולא טיפש קטן". הקשר ביניהן נשמר ברציפות ואחת לשבוע ואחר כך לשבועיים הורי היו נוסעים לבקרם בקיבוצו. ב – 10.11.1972 לאחר ביקור אצלה, בדרך הביתה כשפסעו בצומת המובילה לתחנת האוטובוס, ליבה קרס. אימא התמוטטה בזרועות אבא התומכות בה ונפטרה במקום.
מאז מותה הרבה מהטוב, היפה, הנעלה, האצילי, העדין והרך הלך מעולמנו. כשאני עומד ליד מיטת הבטון המשותפת שלהם ורואה את עץ הפיקוס מצל עליהם ושיח הלילך צומח מאחורי המצבה, שני השרידים שהעברנו מהעציצים במרפסת חדרם לאדמה העוטפת אותם, אני מאוד – מאוד מתגעגע.
שבועטוב 