10.2.18 כ"ה שבט תשע"ח
כל חבריו ומכריו קראו לו ג'ורי, לרגע, שאלתי את עצמי כאילו מי זה החיים גורי שמת בשבוע שעבר. רק לפני 3 שבועות שלחנו לו מחזה שהוצג במוסד, שהוא עצמו כתב בשנות הארבעים הראשונות. כתבנו לו שראוי שהוא ישמור את המחזה אצלו. כבר לא השיב לנו. ההיכרות בינינו הייתה במשלחת ליריד הספר במוסקבה ב- 1989. שני סופרים היו במשלחת שלנו: משה שמיר וחיים גורי. (שניהם ז"ל) כשסיימנו את עבודתנו ביריד המתנו יום וחצי בווינה. המשלחת נסעה בספינה על הדנובה וג'ורי ביקש ממני שאשאר איתו, כי הוא רוצה לבקר באיזה מקום ("אם הוא כבר בווינה"). הצטרפתי אליו וכך בילינו שנינו יום שלם בשוטטות ברחובות/בבתי קפה תוך כדי שיחות ארוכות, בייחוד הוא דיבר, והעלה את זיכרונותיו. הוא פתח וסיפר: "באתי ליער במשמר העמק ב- 1942 במסגרת הפלמ"ח, חוויה בלתי נשכחת ואני זוכר (והוא זכר הכל) איך ילדי הקיבוץ היו מביאים לנו על חמורים מים ליד המערה". סיפרתי לו שאני הייתי אחד מהילדים האלה ומכאן השיחה, בייחוד סיפוריו, קלחו. הוא סיפר לי על חייו בילדותו בבית בת"א, שנשלח לבית אלפא, אחר כך בכדורי עם רבין ולידא, פעילותו בפלמ"ח, קורס הצניחה בצ'כיה, מ"פ בחטיבה הירושלמית ב'ששת הימים' ועל עליקה והבנות. הוא ידע לספר אבל לאורך כל סיפוריו היה מדקלם שירי משוררים: ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי ולאה גולדברג, אצ"ג, ע. הלל והכי הרבה משיריו של אלתרמן שהעריצו. על כל משפט שאמר היה לו שיר לדקלם מהזיכרון המופלא שלו. הקטע המרגש ביותר, שנתן כיוון אחר לחייו הארצישראליים, היה שהפלמ"ח שלח אותו לאירופה לחלץ את שארית הפליטה מהמלחמה. אני ממש רואה לנגד עיני איך הוא מספר לי, על שהייתו בהונגריה כשהגיעה הידיעה המרה, יושב וכותב מדם לבו את "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה", קינה על חבריו ופיקודיו שנהרגו ב-ל"ה בדרכם לגוש עציון. בעקבות שליחות זו באירופה, הייתה טבעית מעורבותו העיתונאית ב"למרחב" במשפט אייכמן ועשיית שני הסרטים המרשימים "המכה ה- 81 " ו"הים האחרון". רצה הגורל, ששיריו, בחלקם לפחות, מהווים עד היום אבן יסוד לאזכרות וימי הזיכרון במדינה שלנו, אם זה בשיר "הרעות" ואם ב"באב אל וואד". הטרגדיה של בני דורו, שאני מרגיש קרוב מאוד אליהם, הייתה שהם רצו להיות שלמים עם עצמם ולא הצליחו להשלים את מלאכתם להיות "יורים ובוכים, מנצחים ומוסריים" כפי שאמר לחבריו ל"דרך השלישית". את זה משאיר דור תש"ח, שג'ורי הוא בין אחרוניו, לדורות הבאים. הוא היה איש שלא יכולת שלא לאהוב. לא כתבתי מילה על שיריו הרבים שירי ה'אנחנו' וה'אני' ולא על הויכוחים בינינו בהיותו ממייסדי "התנועה לארץ ישראל השלמה" שהתפקח ממנה. הוא כל כך אהב את הארץ ותמיד אמר ש"עם ישראל אינו כובש בארצו". אני חושב שבסוף ימיו חש ש"גונבים לו את המדינה" שדורו חלם ולחם עליה.
ואסיים בשיר מספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד":
"ודע לך שהזמן והאויבים והרוח והמים,
לא ימחקו אותך.
אתה תימשך עשוי מאותיות,
זה לא מעט,
משהו בכל זאת, יישאר ממך".
פרשת השבוע "יתרו", שדמות משה עומדת במרכזה, מספרת על טקס קבלת התורה בהר סיני, קבלת לוחות הברית עליהן חקוקות עשר הדברות- התגשמות הצדק והחכמה האנושית. והשאלה היא למה רק כאן ועכשיו בפרשת 'יתרו' הן מופיעות? האם אברהם אבינו לא היה יכול 2000 שנה קודם לקבלן? או יעקב? הרי הרצח של הבל נעשה לפני 'לא תרצח' ותיבת נח הייתה לפני 'לא תחמוד'? למה מחברי 'ספר הספרים' מצאו לנכון להכניס את נתינת לוחות הברית, תורת החיים רק בפרשה זו? אשאיר את השאלה הזאת פתוחה. אולי ספיר יתן הסבר.
"שבוע טוב"!
שבועטוב 