10.3.18 כ"ג אדר תשע"ח
פרשת "תצווה" עוסקת בסדר עבודת הקודש במשכן, ובמעמדם של הכהנים בעם. בהמשך נאמר : "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת". אך כבוד ותפארת מאוד רחוקים זה מזה, הכבוד – קשור לעצמיותו של האדם, לגופו ולרוחו הווה אומר מביט אל פנימיותו של האדם ואילו התפארת – אל מה שמחוץ לאדם , ללבושו, למישכנו- ביתו של האדם, לגמלו, (המכונית של אז) וכיו"ב. מעניין שפרשה זו עוסקת רק בתפארת, יותר מכך, היא נועדה להמון אדם הנושא כבוד למי שהקיף עצמו בתפארת, בפאר, בהתפארות ובתפאורה מתאימה. תיאור לבושו של אהרון תופס בה חלק ניכר: האיפוד, המצנפת, אבני החושן בסדר המדויק שלהן, שולי בגדיו להם חוברו רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם. לבושו על קישוטיו וסמליו נועד להבדיל את מעמדו של הכוהן הגדול מהאזרח הפשוט. אמנם, נאמר, ש'הבגד אינו עושה את האדם', אך המון האדם צריך לראות את בגדי התפארת כדי לדעת למי להעניק את הכבוד. מאחר שתכונות אלה היו זרות כל כך למשה רבנו, שמו אינו מופיע כלל בפרשה זו.
בילדותנו ב"דבר לילדים" היו מתפרסמים מדי שבוע סיפור בהמשכים. לי זכור למשל, הסיפור על "לובנגולו מלך זולו" שכתב נחום גוטמן שריתק אותי, את כולנו. לקראת 70 שנה ל'מערכה על משמר העמק' אקרא בפניכם- ובהמשכים, את סיפור-הזיכרון האישי שלי מהקרב על משמר העמק (למרות שאתם אמורים להכיר אותו אבל לא כך הנכדים והנינה שחשוב לי שיכירו), סיפור שקראתי לו: :
"פתאום נקטעה הילדות"
השמים היו מעוננים. רוח חזקה נשבה. באוויר היה שקט מתוח ורק משק כנפי היונים קטע אותו מעת לעת. האם תהיה מלחמה? מתי תפרוץ? איך היא תהיה? שאלות מעיקות שהטרידו את המבוגרים וחלחלו גם אלינו, הילדים. ראינו זאת בפניהם הרציניים, החמורים ובעיניהם המביעות חרדה ודאגה עמוקה.
השעה הייתה בסביבות ארבע וחצי. זה עתה סיימנו את העבודה המיוחדת שהוטלה עלינו, בני ה13-14- , למלא באבני החצץ את ארגזי העץ שנועדו להגן על חלונות הבית הגדול, בית חם למאה ועשרה ילדים, עליו תפארתנו וגאוותנו. עמדנו בפרוזדור הארוך והתווכחנו בינינו, לא כמו המבוגרים, אם תהיה מלחמה, אלא מתי תתחיל ומה אנחנו הילדים נעשה ובמה נוכל לעזור. ואז ניתך המטח הראשון שהפך את הקומה בה גרנו לשברי חלונות , לחלקי לבנים מתעופפות ועשן אפור מעורב בענני אבק החל להתאבך. אי- אפשר היה לנשום, אי- אפשר היה לראות כלום. מיהרנו כל אחד לחדרו, הורדנו את המזרנים והשמיכות מהמיטות ופרשנו אותם מעלינו. התקפלנו מתחתם ומדי פעם הוצאנו את הראש כדי לנשום אוויר ולשמוע אולי מישהו בכל זאת בא לומר לנו מה עלינו לעשות. הפגזים המשיכו לנחות על הבית הגדול. מדי כמה רגעים פגז (רק אחרי המלחמה אמרו לנו שהערבים חשבו שזה בית המפקדה של היישוב). התחפרנו עמוק יותר תחת המזרונים והשמיכות ונצמדנו אחד לשני. כך שכבנו עשרים וארבעה ילדים וחיכינו לאיזו אות, הודעה, הוראה, אבל שום מבוגר לא בא. פתאום שמענו מהחדר הצפוני צחוק וקריאות: "הופ, הפגז פגע באבו-שושא, הופ, הפגז נפל לואדי". אלניס התיישב על החלון ודיווח לחבריו לחדר מה מתרחש בחוץ. בחדר, שמדרום לחדרי, נשמעה קריאה פחות שמחה; למיטתו של אהוד חדר פגז תותח שלא התפוצץ ואנחנו יצאנו מחדרינו לראות איך הוא נראה. לאט- לאט החשיך וההפגזה חדלה. נשארנו בחדרים עד ששמענו את מיכל, עומדת בקצה הפרוזדור הארוך וצועקת: "יותר אני לא אחראית למה שיקרה כאן". כשמיכל הייתה אומרת משהו היינו עושים בדיוק מה שהיא אמרה. וכך, דיזי הוביל אותנו במדרגות החשוכות לקומה התחתונה, ליד המטה האיזורי. לפני הלך מנחם. הוא היה חיוור ורק אמר שהוא כבר עבר פעם מלחמה ושמחר שוב תהיה הפגזה ושהוא לא יודע בדיוק מה יהיה. "אין דבר כזה הפגזה בודדת, תמיד יש עוד". בקומה התחתונה התכנסו, מי בריצה ומי בהליכה, מי בוכה ומי נבוך, כל דיירי הבית הגדול, ילד ילד ושמיכתו. שם, בקומת הקרקע פגשנו לראשונה את המבוגרים שסיפרו לנו מה קורה פתאום הבנתי שבמלחמה קורים דברים ושזה לא משחק "צופי". (והמשך יבוא)
ובתפנית חדה ומשמחת: ברכות חמות לנואי ליום הולדתה וחיבוק גדול מאתנו וזו גם ההזדמנות להודות לה על האושר שמסבה לנו, עם איתן וכמובן עם תומר נינתנו היפה, החכמה , הנפלאה! אנחנו – תמיד בשבילך!!
"שבוע טוב"!
שבועטוב 