17.3.18 א' ניסן תשע"ח
הצילום המתנוסס בראש הדף, מעיד על שיתוף פעולה משפחתי רב דורי לשמחת כולם. שימו לב – הפגנתי נוכחות בפורים!
שתי פרשות קראנו השבוע: "ויקהל – פיקודי" כידוע יש 54 פרשות בשנה ורק 52 שבועות לכן פעמיים במהלך השנה קוראים שתי 'פרשות' בשבוע אחד. דרך כלל מתייחסים יותר לפרשת "ויקהל" אך אני דווקא אתייחס ל"פיקודי". שלושה מושגים ידועים ושימושיים מקורם בפרשה זו: הראשון: שקיפות! הפרשה מתחילה בדו"ח שנותן משה לעם על הוצאות הקמת המשכן. כמה נאסף מהעם ומה היו השימושים לחומרים שנתרמו. אם נוטלים כסף מהעם חייבים למסור דיווח מסודר על מה שנעשה בכל שקל ושקל. משה מתייצב מול העם באופן הכי נקי וגלוי. כשאני כותב זאת אני תמה איך כעבור 3000 שנה, אנחנו, למשל, לא מקבלים דיווח מסודר כמה עלה לנו שיפוץ חדר האוכל או הבית הגדול או אפילו הטיילת מעל שיכון ההשלמה. המושג השני: דיווח אמת! לפני כמה פרשות קראנו את כל ההוראות והמפרטים איך להקים את המשכן, במילים שלנו התקבל שרטוט מדויק של תכניות עבודות הבנייה עד הפריט האחרון. בפרשת "פיקודי" יש דיווח מפורט מה נעשה ושהכל בוצע בדיוק לפי ההנחיות וההוראות. (של אלוהים) ניתן לעם דיווח אמת של תכניות מול ביצוע. והמושג השלישי – הלוגו של מדינת ישראל מופיע לראשונה בפרשה זו – המנורה – שנהיתה סמל המדינה. בפרשה מתואר אופן בניית מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים, תוך הדגשה שצריך לעשותה "מקשה אחת", ביציקה אחת ולא לבנותה מחלקים חלקים. כתוב בתורה שהמנורה הוצבה במשכן והועברה לבית המקדש והפכה להיות סמל יהודי לאורך הדורות.
והמשכו של הסיפור "פתאום נקטעה הילדות"
…"בבוקר ראינו את הרס הבית הגדול שלנו. במפקדה הוחלט, שכדי להגן עלינו, הילדים, נצטרך לעבור לשהות במערה הגדולה שביער. לקחנו כל אחד את שמיכתו והתחלנו לעלות במעלה ההר, דרך העמדה הקיצונית, למערה הגדולה. מהעמדה היה צריך לרוץ כמאה מטרים בשטח פתוח עד פאתי היער, כשהערבים מאבו -שושא צולפים עלינו כל הזמן. מקצה היער למערה נותרו רק עוד כמה עשרות מטרים בשטח מת, כך שלא היה מסוכן.באותו זמן התנהל משא ומתן באמצעות הבריטים על הפוגה שתאפשר לפנות את הילדים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת לקיבוצים בעברו השני של העמק. עלינו בתעלה חפורה במעלה השביל עד לעמדה ושם נעצרנו. את השטח הפתוח היה צריך לעבור כל אחד בכוחות עצמו. למודי ניסיון מהלילה אף אחד לא ויתר על שמיכתו המצופה בציפה לבנה, שהייתה, כך הסתבר, מטרה קלה ובולטת לעיין עבור הצלפים הערבים, שירו בכל מי שניסה לחצות את השטח. פתאום שמעתי קול: "עמררררם, הראה כוחך בריצה". משמע, הגיע תורי. הבטתי לאחור וראיתי את איצקו בעמדה מנופף לי בידו. רצתי כל עוד רוחי בי, השמיכה בידי וממש נפלתי על האדמה בשולי היער. לפתע שמעתי שלוש שריקות מעלי שפגעו בעצי היער, שריקות שרק לימים ידעתי מה הן ומה מקורן. המשכתי בהליכה למערה. רוח נכאים שרתה במערה כשנכנסתי לתוכה. היו בה כבר עשרות ילדים, כמה הורים קשישים וכמה מבוגרים שעבדו איתנו הילדים. במרכז ישב מילק שהיה פסיכולוג. פניו היו חיוורות וקודרות וכשכולם התאספו פתח ודיבר בשקט כיאה ל"פסיכולוג מקצועי". אינני זוכר את דבריו, פרט ל-"שאולי לא נצא מכאן בחיים" פתאום נשמע קול קרוב למקום בו ישבתי שאמר: "אולי תדאג גם לצד שלנו?" מילק המשיך בדיבורו החרישי ואלינו לא הגיעה אף מילה ממילותיו המרגיעות. מישהו נכנס למערה ולחש דבר מה על אוזנו. מה שהבנו כעבור כמה דקות הוא שעוד מעט תתחיל הפוגה לעשרים וארבע שעות ושלפנות ערב יפנו אותנו, הילדים מהמקום.
כשניתן האות חזרנו לבית הגדול המופצץ לקחת מעט בגדים וציוד אישי. לא התעכבנו כי מיהרנו להגיע למקום שאליו יבואו המשוריינים הבריטיים כדי לאסוף אותנו. הכניסה לבית ההרוס, הריח השרוף והמראה העזוב, הזכירו לי, משום מה, ששנה קודם למדנו על שירת ביאליק והמורה שלנו, פולי, קרא לפנינו בפאתוס רב את השירה (כך אמר) "בעיר ההריגה". יצירה, שחלק משורותיה אני זוכר עד היום. סיפרתי למנחם מה שאני חושב והתחלנו יחד לדקלם:
" קום לך לך אל עיר ההריגה ובאת אל החצרות
ובעיניך תראה ובידיך תמשש על הגדרות
ועל העצים ועל האבנים ועל גבי טיח הכתלים
את הדם הקרוש ואת המוח הניקשה של החללים.
כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד
השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט…"
ההמשך ייפתח ב: " כשהגענו למקום, המשוריינים כבר עמדו בטור…"
"שבוע טוב"!
שבועטוב 