המערכה על משמר העמק 4.4.18 י"ט ניסן תשע"ח
וסוף הסיפור: "פתאום נקטעה הילדות"
"…כשהגענו למקום המשוריינים כבר עמדו בטור ארוך כשנהגיהם הבריטים מסתובבים ביניהם. על הרחבה התגודדו משפחות משפחות עומדות חבוקות, מתחבקות ובוכות לקראת הפרדה. פגשתי את אימא עם אחי הקטן. אחי רץ אלי, טיפס והתיישב על כתפי. הורדתי אותו, ליטפתי את ראשו וניגשתי לאימא. חיבקתי אותה. בעיניה עמדו דמעות שלא נתנה להן לפרוץ, כי היא, הרי, צריכה להיות חזקה ליד שני בניה. חיבקתי אותה חזק ואפילו הסכמתי לה לתת לי נשיקה, למרות שהיו אנשים רבים סביבנו. לא החלפנו בינינו מילה. כמה רגעים לפני צאת המשוריינים הגיע גם אבא. על ירכו היה תלוי אקדח ענק ובידו החזיק ספר. אבא לא חיבק, אבא לחץ את ידי בחוזקה ואמר: "חזק ואמץ בני". הושיט לי את הספר "מפרש בודד מלבין באופק" של קטייב, "תכניס אותו לתרמילך" לחש, נישק בחום את אחי ונפרד בחיבוק מאימא. לאחר מכן פנה ומבלי להסב ראשו חזר לעמדה עליה פיקד.
באוויר ריחפו אין ספור סימני שאלה על ה"בית" בו השקיעו כל כך הרבה שנים של בנייה והוא נחרב לנו מול העיניים. לא יכולנו להבין למה אנחנו נשלחים מהבית רק בגלל שאנחנו בני שלוש עשרה, ארבע עשרה ואחרי שעבדנו כל כך קשה בביצורים. למה? כל כך הרבה למה. שאלנו את עצמינו אם יהיה לנו בכלל לאן לחזור, מה יהיה עם אבא שלי והחברים שעמדותיהם מופגזות כל היום ומה יהיה עם הרפת, הדיר, והלול, והבית הגדול שלנו במוסד? האם הכל יירד לטמיון? הראש התפוצץ מדאגות, פחדים וגעגועים למה שכבר לא יהיה. ככה עמדנו בשקט רועם אשכולות-אשכולות של משפחות הממתינות לרגע הפרדה.
לפנות ערב יצאה שיירת המשוריינים הארוכה דרך השדות לקיבוצי העמק – שריד, מזרע ומרחביה. כשהגענו למזרע קיבלו את פנינו הילדים המפונים באוכל ומשקה והובילו אותנו למקלחת הציבורית להתרחץ. אני חושב שהיה זה עודד או עדי, שכפכפו נפל על הרצפה ומרעש נפילתו כולנו השתטחנו עירומים על הרצפה. אחרי רגע של דממה פרצנו בצחוק, צחוק של התפרקות, צחוק משחרר, צחוק שבא מבפנים. הרגשתי איך המתח עוזב את גופי. חזרנו שוב להיות ילדים בני 13-14. עשרה ימים עמדנו ליד הגדר והשקפנו על בתינו מרחוק. ראינו את תימרות העשן העולה מן ההרים ולפעמים גם את פטריות העשן מן ההפגזות. מחשבות רבות חשבתי באותם ימים על הבית שלי, על המשפחה המפוזרת, על הבדידות של כל אחד מאתנו, למרות שהיינו כל הזמן יחד.
כעבור שלושה שבועות באנו הביתה לביקור ראשון. אני זוכר שאמרתי לעודד ומנחם: "בואו נלך לבית הגדול". נכנסנו לבית. הכול עוד היה הרוס בפנים. את הבית צבעו מבחוץ בצבעי הסוואה, חום, ירוק, צהוב. עלינו לקומה העליונה וראינו את השמיים דרך התקרה. הבטתי על עודד וראיתי שהוא בוכה וגם אני בפעם הראשונה בכיתי, בכי של ילד ששברו לו צעצוע, או שאבד לו משהו יקר. היום אני יודע שבכינו על הילדות שנקטעה לנו בבת אחת ומנחם שהיה מבוגר מאתנו כמעט בשנה אמר: "במלחמה שאני הייתי בה, ההרס היה הרבה יותר גדול, אז אל תבכו וניגב בשרוולו את עיניו.
שבועטוב 