7.4.18 כ"ב ניסן תשע"ח
אני משתייך לדור המלחמות של המדינה הצעירה. בשש מהן השתתפתי: ב"מלחמת השחרור" כילד, וכבוגר, ב"מבצע קדש", "במלחמת ששת הימים" "במלחמת ההתשה", "במלחמת יום כיפור" ו"במלחמת לבנון הראשונה" ואז, בגיל 54 שוחררתי לא מרצוני. חווית ה'מערכה' כאן, הייתה המשפיעה ביותר ומלווה אותנו כל חיינו שאינם קצרים כבר. ההרגשה לשכב על הרצפה מכוסה במזרון ולהרגיש חוסר אונים מוחלט מלווה אותנו ואנחנו מדברים עליה כל אימת שאנחנו נפגשים. לכן מצאתי למתאים לשלוח לכם את הסיפור האישי שלי. אני יכול להבין מה קורה בלבם ובמוחם של הילדים, תחת הפגזה – הפצצה, בכל מקום בעולם כולל בסוריה או בעזה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, את תושבי עוקף עזה או הגליל המערבי. כי אני לא שוכח. אני חושב שבסופו של דבר גדלנו ובגרנו נורמלים, הקמנו משפחות, רובנו בנינו את ביתנו כאן במשמר העמק ואנחנו זוכרים ומרגישים את הקיבוץ חזק מאוד, את הקיבוץ הקטן והקיבוץ הגדל, ואיכפת לנו מאוד על כיוון ההתפתחות של הקיבוץ. גם 'שבוע טוב' הזה מוקדש לימי המערכה לפני 70 שנה.
לפניכם, זיכרונות מאותם ימים, שאינם שלי, אבל מלאי אהבה והערכה למקום.
משה שמיר היה חבר קיבוץ מ-1941 ועד 1947 ואז עזב. הוא לא היה כאן בעת המערכה, את מחשבותיו והרגשותיו כתב ופרסם ב"על המשמר" לאחריה. וכך כתב: "משמר העמק מהי? גני התפוחים שמתחת לכביש? רפת הגידול שלעבר רובייה? המוסד, הבניין הזה הגאה, החולש על סביבותיו בקוויו הישרים, בשטחיו המבהיקים? הילדים במגרש הספורט? הדשא, האזדרכת הפורחת (כבר היא פורחת)? החברים?, הנוער?, היער המשחיר, המוריק, המווריד, המזהיב – שטחי מרעה הבעל בדרך להר הגעש, או שדות הדגן למטה- על גדות הקישון. מהי משמר העמק? אלה שהשיבו אש באותם הלילות ובאותם הימים: אלה שהשיבו אש בפנים אפורים ובמבט מאומץ, אלה ששכלו אשה ותינוקת ואב זקן וחבר. אלה שדאגו לחלוב את הפרות גם תחת הפגזים מן התוצרת הבריטית, אלה שיצאו למשלטים, אלה שהדפו, אלה שליבם לב –שלום ורעות וידם לוחמת ללא רתע. אלה.
ומה אומר עבדאללה מאבו שושא? האם הוא רוצה במלחמה הזאת? ואם אינו רוצה – האם זה אכפת שם למישהו? הרי לאמיתו של דבר צריכה הייתה לבא פלישה לארץ הזאת, ועד למשמר העמק צריכים היו הפולשים לבוא.
לבוא, לשבת בדרך שהם יושבים בשפיפה. להסתכל וללמוד כיצד הופכים את הסלעים הללו לטונות של "מוסקט המבורגי", "סנטה רוזה" ו"ביוטי", כיצד מגדלים נוער בריא נפלא, כיצד נותנות הפרות חלב, כיצד הופכים אותו לחמאה. תחת זאת ציידו אותם בתותחי האימפורט הבריטי ושלחו אותם להטיל פגזים בתינוקות. האם הם יודעים מה הם רוצים להרוס?
האם יודעים הם מהו המוסד החינוכי של משמר העמק, למשל?
האם שיערו בכלל בנפשם, כי הפעם משמש מטרה לפגזיהם בית, שבו גדלים שתילים צעירים של המין האנושי באורח חופשי, רענן ובריא, כזה – שאולי עוד לא היה דוגמתו מיום ששתילים נשתלו על פני כוכב הלכת שלנו?
מגיני משמר העמק יצאו להתקפת נגד. כמה מכפרי הערבים בסביבה ששימשו משלטים לתוקפי הנקודה – נכבשו. הר הגעש, אבו שושא רובייה פוקה. לאבו שושא, לטחנת הקמח היינו מובילים לפעמים חיטה לטחינה. הר הגעש בלילות ירח, לאחר הריקודים, השירה, התה הפושר בחדר האוכל – הייתה בוקעת הקריאה – ודרך החורשה היינו עולים שמה להסתכל על ים-העמק באורותיו בחצי הליל. רובייה התחתית והעילית, כופרין, מנסי – כל השכנים הללו, על מריבות המרעה הקטנות, ההזמנות ההדדיות לחינגאות –של-חתונה, הביקורים פה ושם בשבת וביום טוב. גם עזרה במים, במכונות, בהחזרת גנבה. פעם חזר ה"ברוקווי" הישן שלנו מן השדה עם חציר. פתאום החל מעלה עשן, ובטרם ידע הנהג מה נעשה בו, – כבר פרצו הלהבות. המשק נזעק, באו טרקטורים. מסביב קמה מצהבת נוחה להתלקח. השכנים הערבים מיהרו לעזרה – וכמה מהם היו ממש מן הטובים שבמצילים. בזריזות, בחירוף נפש, במסירות, חבטו את האש, הטילו שקים רטובים ועפר. האש כובתה. נעים היה ללחוץ את ידיהם בהבעת תודה. הם חייכו עמנו ומבעד לפיח הבהיקו העינים, רק העיניים. הם השכנים יודעים שאת משמר העמק אין לנצח. היכרות של למעלה מ- 20 שנה הספיקה לכך – אבל הנה עלתה האש – היימצא ביניהם מי שיעזור לנו לכבותה – למען השלום, למען השדות, שדות הדורה ושדות החיטה, למען הכפרים, למענם, למען העדרים והמרעה, למען ערבי הקיץ, למען העננים באופק, למען יופיה של המוחרקה, למען שבת בהירה בחורף, למען משמר העמק".
כעבור 40 שנה פגשתי אותו ביריד הספר במוסקבה ובשיחותנו הרבות רובן העלאת זיכרונותיו ממשמר העמק אמר לי: "אם יש משהו שאני מצטער עליו בחיי הוא שעזבתי את הקיבוץ".
"שבוע טוב"!
שבועטוב 